חג חירות שמח חברעלך! אני לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה, אבל מנקודת מבטי ליל הסדר תמיד מגיע בזמן לא מתאים, פעם הוא מגיע באמצע סגר, בשיאה של מגפה עולמית, פעם הוא מגיע בימים טרופים ומרים של מלחמות ופיגועים, ופעם הוא מגיע בתקופה טרופה ומעיקה של הפגנות, אלימות, סרבנות, ושנאת אחים. זאת האמת, לפסח אין טקט, תמיד הוא מגיע בזמן לא קשור. וגם השנה הוא מגיע בזמן לא קשור. באמת, באמצע כל הבלגן הזה, למי יש כוח לפסח עכשיו.
בשבועות האחרונים החברה הישראלית נמצאת בתוך סיפור גדול. ההפיכה המשפטית שהממשלה ניסתה להעביר, והמאבק האזרחי המדהים שבלם אותה (לעת עתה), הותירו אותנו, את כולנו, פעורי פה ונבוכים. משהו השתנה בחברה הישראלית. לוחות טקטוניים זזו מתחת לרגלינו. המחנה הליברלי מחזיק עכשיו דגל ביד. המחנה הלאומי מחזיק בתוכו זעם כבוש. השיח הישראלי השתנה, הפייסבוק והטוויטר נראים אחרת. הכול נדחק לקצה, כולם מסתובבים עם הרגשה כזאת כבדה בסרעפת, שעוד מעט יקרה משהו. אלה הימים, אנחנו בתוך סיפור, אנחנו הסיפור שנספר בעוד שבוע, חודש, שנה, או עשור. אנחנו בתוך סיפור גדול עכשיו. ועוד מוקדם לספר אותו. עוד מוקדם להבין אותו. יש סיפורים שצריך להתרחק מהם כדי להבין אותם כמו שצריך.
ליל הסדר מוקדש כולו, מתחילתו ועד סופו, למטרה אחת מוצהרת – לספר ביציאת מצרים. אנחנו כאן בשביל לזכור את הסיפור שלנו. אנחנו כאן כדי לשנן את הסיפור שלנו. כל כך הרבה שנים חלפו מאז שהסיפור הזה קרה, כל כך הרבה שנים חלפו מאז שהתחלנו לספר אותו, וברוך השם אנחנו כאן, מנשנשים תפוחי אדמה במי מלח, אוכלים מצות מחניקות עם חרוסות מתוקות, אנחנו קוראים קטעים, אנחנו שרים שירים, ואת הכול אנחנו עושים בשביל לזכור את הסיפור הזה. הלילה הזה כולו סיפור.
ויש משהו מוזר בליל הסדר, יש משהו מוזר בהגדה הזו, שאיתה אנחנו מבלים שעות ארוכות. רוב רובה של ההגדה הוא מעין פירוש, לטקסט מהודק וקומפקטי שמופיע בספר דברים – "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויהי שם לגוי… וירעו אותנו המצרים… ונצעק אל השם… ויוציאנו השם ממצרים ביד חזקה… וייתן לנו את הארץ הזאת". את רוב ההגדה אנחנו מבלים מול הטקסט הזה, ומול הפרשנויות והמחשבות של חכמינו עליו. וזה באמת מוזר! שהרי את סיפור יציאת מצרים אנחנו יכולים לקרוא בכיף שלנו בספר שמות! שם הסיפור הזה מתרחש, באמת, בריל טיים מקראי! בספר שמות אפשר לקרוא את סיפור יציאת מצרים, ולא על סיפור יציאת מצרים. בספר שמות אנחנו יכולים לקרוא את עשר המכות, אנחנו יכולים לקרוא את סיפור קריעת הים, אנחנו יכולים לקרוא איך בני ישראל אפו מצות, אנחנו יכולים לקרוא איך בני ישראל קיבלו את התורה! הכול כתוב שם! אתם מבינים כמה זה מוזר, הסיפור שאנחנו רוצים לזכור מתרחש בספר שמות! מה נשתנה הלילה הזה, לכל הרוחות, מדוע בחרו חכמינו לזנוח את ספר שמות, ולהתמקד בטקסט מהודק ומשונה מספר דברים.
איי אייי איייי! התשובה היפה שאני נותן לשאלה הזו, קשורה להבדל בין ספר שמות לספר דברים. ספר דברים הוא הספר שבו התורה מספרת את עצמה. כל הסיפורים שמופיעים בחומש הזה כבר סופרו בחומשים הקודמים. אבל הפעם, משה מסוגל להתבונן על הסיפורים הללו ממרחק הזמן. ספר דברים מאפשר לאירועים שהתרחשו, להפוך לסיפורים שייזכרו. ספר דברים הוא העיבוד. יש אירועים שצריך זמן כדי להבין אותם. יש סיפורים שצריך להתרחק מהם כדי להבין אותם כמו שצריך.
וזאת הסיבה שההגדה מוקדשת לדיון מעמיק בטקסט קצרצר מספר דברים. האדריכלים של ליל הסדר לא רצו שנקרא את מה שקרה ביציאת מצרים. הם רצו שנקרא את ה־ס־י־פ־ו־ר שנוצר בעקבות מה שקרה ביציאת מצרים. יש הבדל בין התרחשות לבין סיפור. ואת ההבדל הזה אנחנו חוגגים מדי שנה, ביחד, על מצות ומרורים. ואני לא יודע אם גם אתם מרגישים כמוני, אבל בעיניי, המציאות התהומית שאליה נקלענו כולנו בשבועות האחרונים מחזיקה בתוכה את הסיפור שנספר על עצמנו בשנים הבאות. כל השאלות הגדולות שהדחקנו בשבעים השנים האחרונות צפות ועולות עכשיו. שאלות על דת ומדינה, על דמוגרפיה וכלכלה, על צבא וביטחון, על ליברליזם ולאומיות, הכול קורה לנו עכשיו, הכול פועם ובוער, ועוד מוקדם להבין את זה, עוד מוקדם לספר את זה. אנחנו בתוך ההתרחשות. אנחנו עדיין בספר שמות. ייקח לנו זמן להבין את הסיפור שבו אנחנו נמצאים, יידרשו לנו עוד שנים ארוכות ורבות עד שנוכל לספר אותו כמו שצריך.
ליל הסדר אף פעם לא מגיע בזמן מתאים. תמיד הוא מפתיע, תמיד הוא תקוע, תמיד הוא לא קשור, ובכל זאת, מדי שנה, בחודש ניסן, אנחנו עוצרים את החיים שלנו ואוכלים בחצי הלילה קניידלך מחניקים, כדי לספר את הסיפור המעובד והמהודק שלנו בפעם המיליון. וכמו בבושקה שנושאת בתוכה עוד ועוד בבושקות קטנות, כך גם אנחנו, מחזיקים בתוכנו את כל הסיפורים שלנו, את אלה שקרו, את אלה שיקרו ואת אלה שקורים עכשיו.
אני מתפלל ומאמין ומקווה, שבעוד שנה, שנתיים או עשור, נוכל לספר את סיפורה של התקופה הקשה הזו שאנחנו נתונים בתוכה עכשיו, עם חיוך של תקווה ושל שמחה ושל דרור. אני מתפלל שנקבל אחריות על הסיפור הזה, שנאחז אותו ביחד, בשתי ידיים, ביד ימין, וביד שמאל. אני יודע שהכול יהיה בסדר. ואני מאמין בכל ליבי שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. שכוייח! חג חירות שמח!
