"אוויר לנשימה", תיארה אחת ממארגנות הפגנת הימין השבוע בירושלים את הרגשתה אחרי ההפגנה. זה מה שסיפקה ההפגנה אתמול למשתתפיה ותומכיה הרבים ברחבי הארץ, רק הפסקה זמנית של המצוקה, רק מעט אוויר לנשימה. אוויר למי שהרגישו שהם נחנקים תחת מכבש ענק שדורס ודורס אותם. אלה לא הפגנות השמאל נגד הממשלה כמובן, הפגנות היו ותהיינה, אבל ההפגנות האלה היו רק חלק קטן ממכלול גדול, תשלובת כוחות שקמה על יוצרה, או על המארח שלה, ויצרה את תחושת החנק הקולקטיבית בימין.
ככל שהתקדמה מחאת האליטה נגד הרפורמה המשפטית כך היא גילתה את פניה האמיתיים. לא עוצמת ההתנגדות העממית לרפורמה הובעה שם, כפי שניסו לצייר זאת ראשי המחאה. מה שהלך והצטייר כתוצאה מהמחאה הם קווי המתאר של האליטה ומוטת שליטתה בחברה הישראלית. כשמאתיים מרצים לכלכלה חותמים על מנשר המגנה את הרפורמה המשפטית מבחינה כלכלית, ואף חבר סגל באוניברסיטאות שלהם לא חושב אחרת או חותם על עצומה נגדית, גם אנשים שאינם מומחים בשיטות מחקר וסטטיסטיקה מבינים שמדובר באנומליה סטטיסטית. המצביע הפשוט אולי לא מבין גדול בכלכלה, אבל הוא יודע שאצלו במשרד או בעסק, ואפילו במשפחה המורחבת, ניתן למצוא מגוון דעות. עצומות אחידות אינן טבעיות. אחידות כה נחרצת ומוחלטת מתאימה יותר לקבוצת אוהדי ספורט או חברי מפלגה, לא לאנשי מדע ומחקר.
עצומת הטייסים ניסתה למנף את ההון הסימבולי הרב שזוכים לו טייסי חיל האוויר בחברה הישראלית ולרתום אותו לטובת המחאה נגד הרפורמה. התוצאה הייתה הפוכה – יוקרתם של הטייסים נפגמה, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, ונדבקה בריח המחלוקת הרע של הויכוח הפוליטי. העיתונאי ינון מגל צייץ אחרי ההפגנה: "היי טייסי חיל האוויר, אתם יכולים לוותר השנה על המטס ביום העצמאות". ציוץ שהיה בלתי נתפס עד לפני חודשיים אך מבטא בדיוק את השמדת הערך הסימבולי שעוברים מוסדותיה המרכזיים ביותר של החברה הישראלית, כשמתברר שהם לא באמת "של החברה הישראלית", אלא רק של מגזר אחד שלה.
נקודת השבר היתה קמפיין ההייטקיסטים המאיימים במשיכת כספים או הסבת כספים. לא רק האקט עצמו שזכה בצדק לגינויים כ"קמפיין BDS" (ה-D ב-BDS היא "DIVESTMENT" – משיכת השקעות), אלא הגל הרטורי הנלווה אליו שעיקרו "אנחנו אלה שמביאים את הכסף ולכן חייבים להקשיב לנו". כאן לא דובר רק על הון סימבולי אלא על הון ממשי. לא ברור איך המפגינים נגד הרפורמה צועקים "הון, שלטון, עולם תחתון" כשהם בעצמם טוענים שהם ההון, ולכן גם מגיע להם השלטון.
כשגם מפכ"ל המשטרה ומפקד הצבא הודיעו, כל אחד בדרכו, כי נאמנותם נתונה ליועצת המשפטית, לטייסים הסרבנים ולמפגינים הצועקים ברחובות "דמוקרטיה או מרד" (כשבפועל הם מתכוונים "משפטוקרטיה או מרד"), הגיע מצב רוחו הכללי של הימין לסף תהום. כשמפקד משטרת ת"א נצפה הולך, זחוח ומרוצה, בראש תהלוכת הוונדליסטים שהציתה את איילון, נחצה הסף. מישהו הדפיס חולצות עם הכיתוב "אזרח סוג ב'" והימין חטף אותן בהמונים ויצא לרחוב.
אלה לא היו ההפגנות נגד אוסלו ונגד הגירוש. לא במספרי האנשים, לא באינטנסיביות, אבל בעיקר לא במצב הרוח. לפני 20 ו-30 שנה יצאנו לרחובות מתוך אמונה לוהטת שיש בכוחנו לשנות. שיקשיבו לנו, הרי המדינה היא גם שלנו לפחות כמו שהיא שלהם. לא היתה אמונה כזאת השבוע בירושלים. מול המתקפה המשולבת של כל המוסדות הבלתי נבחרים במדינה, בהם שולטת בפועל האליטה, הימין נאלץ להודות בעליונות הכוח התוקף ולהיכנע.
לא שההפגנה לא היוותה מפגן כח. ודאי שכן, והיא ככל הנראה מנעה מראש הממשלה להכריז על ביטול הרפורמה ולהסתפק רק בהשהיה. אבל בכל הקשור לקרב על הרפורמה זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ובכל הקשור למצב הרוח של הימין זאת היתה סעודת ניחומים. חולצות "אזרח סוג ב'" היוו התרסה כמובן, אבל בה בית גם השלמה עם המצב הנוכחי בו הימין גדול מספיק מבחינה מספרית כדי לשלוט בכנסת, לראשונה בהיסטוריה, לגמרי לבדו (בקואליציה עם החרדים בלבד בלי אף מפלגה אחרת), אבל בעמדת נחיתות משמעותית מבחינת כח השפעה ממשי.
על אף ההפסד הצורב בסיבוב הזה, גם בשמאל מבינים שאם כדי לבטל הצעת חוק אחת הם צריכים לשרוף את המדינה, משמע שגם השליטה שלהם נוזלת מבין האצבעות והסיבובים הבאים, בסבירות גבוהה יהיו שייכים לימין.
