בא' באייר תרנ"א ישב בספינה שהפליגה מיפו לנמל אודסה אשר גינזבורג, הלא הוא אחד העם, ממניחי היסוד לזהות הציונית־חילונית. על האונייה הוא כתב באריכות את רשימתו הידועה "אמת מארץ תצמח", שבה סיכם את רשמיו מביקורו בארץ הקודש. מעתה ואילך ארץ הקודש אינה עוד מקום דמיוני שניתן להפליג בשבחיו, אלא ארץ מוחשית מוכת עוני. מעתה האמת עליה תצמח מתוך הארץ, והיא תהיה מורכבת וכואבת.
נניח בצד את תיאוריו הנוקבים על המושבות ועתידן, על האיכרים ועל רמתם המוסרית, משום שמאז הצליחה ההתיישבות החקלאית בארץ להתגבר על מחלות הילדות שלה והפכה למעצמה חקלאית. אך הדברים הפסימיים ביותר מופיעים בקטע החותם, שבו מתאר אחד העם את מצב היישוב הישן כפי שראה אותו:
אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה לשפוך שיחי וכעסי לפני "העצים והאבנים", שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל "הכותל". שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?
בית המדרש הישן, שבו צמח אחד העם עצמו, התנוון בעיניו והחליש את רוח האומה.
בן דורו הצעיר, הראי"ה קוק, הבין היטב את הביקורת הזו. בלשון דומה הוא כתב לרב יצחק אייזיק הלוי:
יסוד הכל הוא מה שאין רוח הישוב החדש יכול לשאת את מהלך הרוח, את הסגנון ואת התכונות של חניכי הישוב הישן… התנועה החיה של הישוב החדש, חדות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת, וגאות הלאֹם השורר בקרב הישוב החדש, לא יכולה לשאת את הגֵו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב, את העיניים התועות המראות ייאוש ושנאת החיים (אגרות ראיה א, קמו).
שנים רבות עברו מאז נכתבו הדברים, תהפוכות גדולות עברו על עמנו. אולם השאלה הגדולה שמלווה אותנו עוד מתקופת יסוד המושבות תחת שלטון הטורקים, טרם קיבלה תשובה: האם ליהדות שעל הרצף החרדי־דתי־מסורתי, יש יכולת לקיים חברה מובילה מבחינה מדעית, כלכלית, תרבותית ומוסרית, או שעל מדינה כזו נגזר להיות מדינת עולם שלישי?
למי מעבירים את המקל
חשבתי על הדברים הללו כשקראתי את דבריהם של כמה ממובילי הדעה נגד הרפורמה המשפטית. כדרכו של מאבק פוליטי, ייתכן בהחלט שהמאבק הזה רווי מניפולציות ואינטרסים. אינני דן כאן בפוליטיקאים אלא באזרחים שיוצאים לרחובות, אנשים הגונים, אוהבי הארץ, ציונים, לוחמים וחולמים. מה מביא אותם לשבור את הכלים? מדוע הם קונים את המניפולציות בוודאות כזו? מה מביא אותם להשתכנע ששינוי שיטת בחירת השופטים יביא לקץ הדמוקרטיה? והריי משרות לא פחות חשובות נתונות בידי הפוליטיקאים: רמטכ"ל, מפכ"ל, נגיד הבנק המרכזי ועוד. ובכל זאת, הגופים הללו עצמאיים ומקצועיים. וכי מתנגדי הרפורמה אינם יודעים שהקואליציה היא פעם כזו ופעם אחרת?
כל מי שעוקב אחרי הרפורמה מבין שהצעת חוק קיצונית בקריאה ראשונה, אינה אלא הזמנה למשא ומתן ולהוצאת עיזים. ובכל זאת, במקום לנסות להוציא עיזים הם "שורפים את המועדון" וקוראים לסרבנות ולהרס הכלכלה הישראלית. מה קורה כאן?
זו לא הרפורמה, זו העובדה שלנגד עינינו מוקמת מדינה מסורתית, והעניין הזה אכן מדיר שינה מעיני רבים. זה הדיר שינה גם מעיניהם של אחד העם והרב קוק, וזה צריך להדיר שינה גם מעיני מי שאוהב תורה ומאמין בנצחיותה. האם המחלות שתיאר הרב קוק נרפאו?
הנה כך כתב פרופ' יובל נח הררי בידיעות אחרונות: "לישראלים ליברלים כמוני היה ברור במשך שנים שהמגמות הדמוגרפיות בישראל יובילו בסופו של דבר לכך שהחרדים, הדתיים והמסורתיים יהפכו לרוב במדינה. אבל לא היה ברור מה יקרה כשיהיה בידם מלוא הכוח הפוליטי… עכשיו אנחנו יודעים. הממשלה החדשה רצה ריצת אמוק להעביר חוקים שיחסלו את העצמאות של מערכת המשפט. אבל זוהי רק המנה הראשונה. ברגע שהמכשול של בג"ץ יוסר מן הדרך תוכל הקואליציה… להעביר חוקים שיפגעו בזכויות האזרח של הישראלים ובזכויות האדם הבסיסיות… של פלסטינים בשטחים".
בלשון חריפה אף יותר התבטא זוכה פרס נובל פרופ' דן שכטמן: "אני מפחד פחד מוות מהחרדים. הם לוקחים את המדינה שלנו… מדינת ישראל הולכת בכיוון לא טוב. הזרם האנושי שמתרבה במהירות… אלה אנשים שהם נגד חינוך, השכלה ועבודה, והם יושבים על העטינים וחולבים את מדינת ישראל".
האמון של הימין
כל אחד מהצדדים משקף במאבק הזה את חרדתו הקיומית. הציונות החילונית, שמאבדת את הרוב ושערכיה מאבדים את ההגמוניה, חרֵדה ובצדק. זה הרבה יותר מקבוצה שמאבדת הגמוניה, זו קבוצה ששואלת שאלה שכרגע אין עליה תשובה: האם מי שלוקח את המקל במירוץ השליחויות מסוגל לעמוס על שכמו את המשימה? האם הוא יכול להוביל מדינה המתמודדת עם איומים כל כך משמעותיים? הפחד שמלווה את הציונות, מאחד העם ועד יובל נח הררי, יש לו על מה לסמוך.
מהצד השני יש פחד אחר, לא פחות משמעותי. התחושה, בין אם מבוססת ובין אם לא, היא שגם אם הציבור המסורתי מנצח בבחירות – הוא מפסיד בבית המשפט. ותחושה כזו, שלערכים ולאמונות של הציבור המסורתי אין קול ושדבריו אינם נשמעים, היא מסוכנת מאוד.
משה רבנו אמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם". מערכת המשפט צריכה לשקף את מגוון השבטים. אבל אהרן ברק, במופע מרהיב של יהירות לא מודעת, אמר כי לא מונו שופטים מזרחיים משום שלא נמצאו כאלה מוכשרים לתפקיד.
אם המוחים בקפלן ינצחו ושום דבר לא ישתנה, האמון בדמוקרטיה הישראלית יקרוס, הניכור כלפי המדינה ומוסדותיה יעמיק, ויש מקום לחשוש שבבחירות הבאות רבים ממצביעי הימין יתייאשו מראש. הבחירות האחרונות הוכרעו במידה רבה על ידי קבוצה שבדרך כלל אין לה אמון ואיננה משתתפת במשחק. אפשר לא לאהוב את איתמר בן־גביר, אבל נוכחותו החזירה את האמון של קבוצה שבפעם הראשונה הרגישה שיש לה פה. אני חושש מאוד שקבוצה זו תתרחב גם למי שמצויים במיינסטרים של הימין ושל החברה החרדית־מסורתית.
סאלח שבתי, בגילומו הגאוני של חיים טופול, מכניס מכל הבא ליד למעטפת ההצבעה, משל הייתה פיתה. קצת מפד"ל, הרבה מפא"י, ושאר ירקות וחמוצים. הסצנה הגאונית הזו אומרת הרבה דברים, ובהם: מה זה משנה מה סאלח מצביע, האשכנזים בכל מקרה מחליטים. אם הרפורמה תיכשל, לשם אנחנו נחזור.
אם מוחי קפלן ינצחו, הרי שבניגוד לקיץ תשס"ה, כאשר רוב מניין ובניין של רבני הציונות הדתית ומנהיגי הימין יצאו נגד סרבנות (והציבור הרחב אינו מודע למחיר ששילמו אותם רבנים בקרב צאן מרעיתם), באירוע הבא לא יהיה להם פתחון פה. הסרבנות תתרחב, ופריעת החוק ביהודה ושומרון ובשאר אזורי הארץ תהפוך לנורמה. אם אמון הציבור בדמוקרטיה יישבר, זו תהיה בכייה לדורות.
הבנת הפחדים ההדדית תרכך את הניכור ותאפשר לראות את הצד השני לא כעוצמתי אלא כקורא לעזרה, כנזקק לנו. הכרה הדדית בפחד ובחולשה תאפשר לייצר אמפתיה הדדית, ומכאן חשיבותה.
כאשר בנט ולפיד הקימו את ממשלתם, אמרתי בדרשה בבית הכנסת שלהפסיד במשחק זה אכן לא נעים, אבל יותר גרוע זה תמיד לנצח. אם אתה תמיד מנצח, בסוף תישאר במגרש לבד, ואז המשחק נגמר. חשוב שגם הקבוצה השנייה תישאר על המגרש. הפעם אנחנו במשחק סכום אפס. כל קבוצה מאיימת, ולא איום סרק, לרדת מהמגרש אם תפסיד. זה מסוכן מאוד. משחק כזה חייב להיגמר בתיקו.
הרב מיכאל אדרעי הוא רב היישוב כפר-מימון-תושיה, ראש הכולל בישיבת הר עציון ומשפטן
