את רוב כספם עושים הבנקים ממרווחי הריבית – ההפרש בין הריבית (הנמוכה) שהם נותנים ללקוחות המפקידים בפיקדונות, ובין הריבית (הגבוהה) שהם גובים על ההלוואות. הכסף שאנחנו מפקידים בבנק עובר למעשה למישהו אחר, והבנק משאיר אצלו ב"קופה" רק ביטחונות מינימליים כפי שמחייב אותו בנק ישראל. כך למשל, אם הפקדנו עשרת אלפים שקל – 9,000 שקל הבנק מלווה לאדם אחר, והוא משאיר אצלו רק 1,000 שקל. הבנק יוצא מנקודת הנחה שהלקוחות לא יבקשו לפדות את הכסף באופן פתאומי.
אבל תארו לעצמכם שתרחיש כזה מתממש. לקוחות מקבלים רושם, מסיבה כזו או אחרת, שהבנק בקשיים ושהכסף שלהם בסכנה, והם מעוניינים לפדות אותו. העניין מתפתח כמו כדור שלג מתגלגל, נוצרת בהלה ו"ריצה אל הבנק"; לעיתים בלי הצדקה אמיתית, אך זו פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. כאמור, הבנק מחזיק אצלו רק אחוז קטן מהכסף, ולמעשה אין לו יכולת להשיב את הכספים בזמן קצר כל כך. זהו מתכון לקריסה.
זה מה שראינו השבוע בארה"ב, ובדיוק בגלל החשש הזה קיים במדינות רבות מושג של ביטוח פיקדונות. אם אני יודע שהפיקדון שלי מבוטח בחסות המדינה, לא משנה מה קורה לבנק – אני רגוע ולא נרתע מכל שמועה. קריסת "סיליקון ואלי בנק" ואחרים, מציפה שוב את הפולמוס סביבה צורך בביטוח פיקדונות בישראל. אומנם בארה"ב הקריסה אירעה למרות ביטוח הפיקדונות, אבל לפחות לגבי SVB ודומיו ההסבר הוא שהמפקידים הבולטים שם היו חברות שהסכומים שהן שמו בבנק היו גבוהים בהרבה מרף הכספים המבוטח, ולכן זה לא ממש עזר להם.
איור: שאטרסטוק
בעיקרון, הוראות בנק ישראל קובעות שעל הבנק חלה חובה להשיב ללקוח כסף שנלקח מחשבונו בעקבות רשלנות או מחדל כלשהו של הבנק, ובכלל זה מעילה של פקיד. אבל בין אם מדובר באשמת הבנק ובין אם לאו, כאשר מדובר בהיקפים גדולים שלבנק אין למעשה אפשרות להשיב, גם חובה חוקית לעשות זאת לא ממש תעזור.
כבר יותר מארבעים שנה עולות מעת לעת יוזמות חקיקה שונות להחלת ביטוח פיקדונות גם אצלנו, אך הן לא צלחו. ממחקר שפרסם מרכז המידע של הכנסת לפני כמה שנים, עולה שביטוח בסכום כזה או אחר קיים ב־114 מדינות, בהן רוב מוחלט של המדינות המפותחות וכמעט כל מדינות אירופה. גובה הביטוח המקסימלי משתנה ממדינה למדינה; בארה"ב למשל הוא עומד על 250 אלף דולר לחשבון, באירופה מדובר לרוב על 100 אלף יורו.
אף שבישראל ביטוח כזה לא קיים, בפועל, בכל האירועים של קריסת בנקים החליט בנק ישראל להכניס את היד לכיס. האירוע האחרון והגדול מהסוג הזה היה קריסת הבנק למסחר בשנת 2002, בעקבות מעילת הענק שם. הבנק המרכזי מימן את השבת הכספים ללקוחות (על חשבון הציבור, שכן מדובר בכספי מדינה), אף שלא הייתה מחויבות רשמית כזו. האם זה יקרה תמיד? ממש לא בטוח.
המצדדים בביטוח טוענים שהוא יַקנה ביטחון למשקי הבית, יחזק את האיתנות של הגופים הפיננסיים ויעודד תחרות וכניסה של בנקים חדשים למערכת (מכיוון שהלקוחות ירגישו בטוחים, גם אם מדובר בבנק קטן וחדש). המתנגדים טוענים כי לביטוח כזה יש עלות, שתגולגל בסופו של דבר לציבור הלקוחות. קיים גם חשש שהדבר יגרום לבנקים להקל ראש בהתנהלותם, מתוך ידיעה שכספי לקוחותיהם מבוטחים בכל מקרה.
אכן, גם לשיטת אלו המצדדים בביטוח יש כאן שאלות רבות שצריך להכריע בהן – מהו היקף הביטוח הראוי, איזה סכום ראוי לבטח, מי יהיה המבטח, מי יישא בעלות הביטוח, אם להחיל אותו על כל הבנקים או רק על חלקם ועוד. האירועים האחרונים דורשים בחינה מחודשת של הנושא גם בישראל. אפשר יהיה ללמוד הרבה על הצורך במהלך ועל יעילותו ממה שיקרה בארה"ב ובעולם בשבועות הקרובים.
