ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון הוא אקט סמלי בעל משמעות: הצהרה רשמית של ישראל, באמצעות הכלי המדינתי החזק ביותר, חוק, בכך שההתנתקות הייתה שגיאה. גירוש היהודים מחבל עזה וצפון השומרון, הייתה גחמה של מנהיג שהחליט בערוב ימיו לנטוש את הדרך בה אחז עשרות שנים, ונעשה ללא כל הצדקה – לא מוסרית, לא ביטחונית ולא מדינית.
ממרחק השנים לא הרוויחה מדינת ישראל דבר מההתנתקות, לא ברצועת עזה ובוודאי שלא בצפון השומרון. לכאב הנפשי ולסבל הנורא שחוו המגורשים לא הייתה כל הצדקה. הישובים נחרבו לחינם וביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון מהווה הכרה רשמית בכך. הכרה שאולי תיצור פתח ראשוני מאוד למהלך ריפוי הפצע הענק שמדינת ישראל מסתובבת אתו כבר למעלה מ-17 שנה, פצע ההתנתקות..
אולם, חשוב לשים לב שביטל החוק הוא צעד סמלי. בניגוד לרושם שישנם מי שמנסים ליצור, ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון לא יאפשר להחזיר את הנוכחות היהודית החוקית והמוסדרת לישוב החרב חומש, כפי שמקווים רבים.
הסיבה לכך נעוצה במשטר הקרקעות של ההתיישבות היהודית ביו"ש, ובצעדים המשלימים שנעשו בעקבות ההתנתקות. בגרעין חומש תולים תקוות רבות בביטול החוק, אך בשטח הבעיה הגדולה ביותר עם חזרת ההתיישבות במקום היא סוגיית מעמד הקרקע.
פרשיית הקצאת הקרקעות ביו"ש על ידי בית המלוכה הירדני, ורישומן על שם משפחות נכבדים מקומיים בניגוד לחקיקה העות'מנית, היא נושא רחב. אולם למעשה, לאחר מלחמת ששת הימים, היו הקרקעות הללו שלימים יוקם עליהן היישוב חומש רשומות על שמם של תושבים בכפרים בורקה וסילת א-דהר. בכדי להקים את היאחזות הנח"ל שממנה צמח הישוב הוצא בשנת 1978 צו תפיסה לקרקעות שלא היו בשימוש (צו תפיסה 4/1978), בהתאם לנורמה שנקבעה בשעתו בבג"ץ בית אל, ולפני ששונתה שנה מאוחר יותר בבג"ץ אלון מורה. במשך 25 שנות קיומו היה הישוב בנוי בתחומיו של צו תפיסה צבאי, אולם, לאחר עקירתו בוטל הצו. זה לא קרה מיד. תחילה סברו בצה"ל שלמרות ההתנתקות הצו עדיין נחוץ לצרכי ביטחון, אך בשנת 2011, בעקבות עתירה של תושבי הכפר בורקה וארגון 'יש דין, החליט מפקד פיקוד המרכז שלנוכח העקירה כבר אין צורף בצו והוא בוטל. כך שב מעמד הקרקע במקום, על פי התפיסה המשפטית המקובלת מזה 44 שנה, להיות "קרקע פלסטינית פרטית", שעליה, כך מקובל לקבוע, אסור ליישב יהודים..
האם זה צודק? ספק רב. יש סיבות טובות מאוד לערער על האופן שבו מיישמת מדינת ישראל את משטר הקרקעות העות'מני-ירדני ביו"ש. כלל לא בטוח שההכרה האוטומטית במרשם הירדני מוצדקת, הן מבחינת הדין הפנימי החל באזור והן מבחינת הדין הבינלאומי.
אולם, המצב בשטח הוא כזה, ואין אף ממשלה ישראלית ב-44 השנים האחרונות שאתגרה אותו. אפילו דו"ח ועדת אדמונד לוי, שניסה לאתגר את התפיסה הזו באופן מאוד מינורי על בסיס דוקטרינות משפטיות מקובלות (שלא היו מסייעות לאנשי חומש, חשוב להדגיש), נגנז בפועל. לכן, ביטול החוק לא יסלול את הדרך להסדרת מעמדה של ישיבת חומש בחומש. אם תלמידי הישיבה יבחרו מיקום אחר בתוך המרחב בצפון השומרון ממנו גורשו היהודים בהתנתקות, למשל מצודת שאנור, ניתן יהיה אולי להסדיר התיישבות שכזו, אך גם שם הדבר עלול להיות מורכב, כפי שכבר גילו מתיישבי אביתר.
