הייטהייהניצוץ שהתחיל את קריסת סיליקון ואלי בנק היה, באופן אירוני, דווקא תוכנית החיזוק שהציג. אלה היו 48 שעות מסויטות עבור ההנהלה. ביום רביעי שעבר שלח הבנק למשקיעיו הודעה מלאת ביטחון שסיפרה להם על ניהול אחראי: מכירה של נכסים חלשים והחלפתם בנכסים חזקים, וגם גיוס כספים ב־2.25 מיליארד דולר. אבל המשקיעים לא נרגעו, ופירשו את ההודעה כאיתות על חולשה. למחרת קרסה מניית SVB ב־60 אחוזים, ועשרה מיליארד דולר התאדו. כמעט רבע מהחשבונות התרוקנו על ידי לקוחות הבנק המודאגים, שמשכו ממנו עוד 42 מיליארד דולר.
באותו יום חמישי בערב, המנכ"ל גרג בקר עוד קיווה להרגיע את הרוחות. "חברות נכנסו לפאניקה והחלו להתקשר בגלל החשש שסיליקון ואלי בנק בצרות, אבל זה לא המקרה", הוא התחנן. "יש לנו מספיק נזילוּת כדי לתמוך בכל הלקוחות שלנו, אבל אם כולם יזינו זה את זה בחשש שהבנק בצרות, זה יהפוך לאתגר אמיתי". ללא הועיל. המשקיעים לא רצו להשתתף בגיוס שלו, הלקוחות פחדו להשאיר את כספם אצלו, ושעות לאחר מכן, ביום שישי, הרגולטור סגר את הבנק והשתלט על נכסיו. בניסיון לבלום גל של חששות, ממשל ביידן דאג כבר השבוע לכך שכל הלקוחות יוכלו לקבל את כספם, אבל הדגיש שהמשקיעים ובעלי המניות לא יפוצו.
דווקא פעולות ההרגעה הן ששכנעו עוד ועוד לקוחות שמשהו חורק ושהגיע הזמן למשוך את כספם מהבנק. תוך שתי יממות קיבלנו "ריצה אל הבנק" קלאסית
זאת הטרגדיה של הבנקאים. עצם החשש מקריסה גורם לקריסה. מתברר שאפילו מוסד שקיים ארבעים שנה, הבנק ה־16 בגודלו בארה"ב, עם פיקדונות של 188 מיליארד דולר, שמשרת מחצית מחברות הסטארט־אפ שהוקמו ב־2022 – עלול לקרוס תוך שעות כמו מגדל קלפים, וההנהלה פשוט חסרת אונים. כדי להבין למה זה קרה צריך להבין איך עובד בנק. ננסה לעשות את זה בהפשטה רבה.
כשכולם רוצים למשוך
אנשים חושבים לפעמים שהכסף שאנחנו מפקידים בבנק נשמר בכספת, עד שאנחנו מושכים אותו. זה כמובן ממש לא המצב. הבנק לוקח את הכסף שלנו ומלווה הלאה את רובו המוחלט. רק אחוז קטן נשמר באמת ככסף מזומן, נזיל. בישראל, למשל, החוק מחייב את הבנקים המסחריים להחזיק רזרבה של 6% מהעו"ש של לקוחותיו. אז איך כשאנחנו מבצעים משיכה, תמיד יש כסף? בואו ניקח דוגמה. נניח שהמשכורת שלי עומדת על 100 שקלים, והיא מופקדת בבנק. 6 שקלים נשמרים "בכספת", אבל את 94 השקלים האחרים הבנק מלווה לאדם אחר, והלה משלם לו עליהם ריבית. כך הבנק מרוויח. אבל אותו אדם לקח הלוואה כדי לקנות מוצר כלשהו. בעל החנות, שקיבל עכשיו 94 שקלים, מפקיד אותם בבנק גם הוא. מתוכם רק 6% נשמרים בבנק, ו־88 שקלים ניתנים בהלוואה לאדם אחר. התהליך הזה קורה שוב ושוב ושוב.
בקיצור, 100 השקלים שלי הפכו ליותר מ־1,600 שקלים שכולם משתמשים בהם כמטבע עובר לסוחר. הבנק, מעצם קיומו, מייצר עוד אמצעי תשלום במשק. אבל רגע, תגידו, זה כסף וירטואלי. חוץ ממאה שקלים אמיתיים, השאר לא קיימים במציאות. האמת היא שרוב הזמן זה בכלל לא משנה. גם אם כל הלקוחות מוציאים צ'ק בו זמנית על סך 150 שקלים כל אחד, כל מה שהבנק צריך לעשות הוא לשנות את הרישום בספרים: להוריד מהחשבון שלי 50 שקל ולהוסיף אותם בחשבון של מוכר הבגדים, למשל. הכסף "האמיתי" כמעט לא זז. למעשה, כיום מרבית הכסף בעולם לא קיים פיזית, אלא רק כרישום דיגיטלי במוסדות שונים.
כל השאלה היא מהו "יחס הרזרבה". כלומר, כמה כסף מזומן הרגולטור מכריח את הבנק להחזיק. כפי שראינו, ברגע שלבנק ישראלי יש 100 שקלים ברזרבה, הוא כבר יכול להלוות לאנשים מאות שקלים שמשמשים כאמצעי תשלום. תכפילו את זה במספרים גדולים מאוד, וקיבלתם את המשחק העדין של הבנקאים: ה"מאזן". כלומר, כמה הון נזיל הבנק מחזיק, מול כמה כסף הוא חייב לשלם ללקוחות ברגע שהם יבקשו למשוך אותו. ככל שיש יותר מזומן, כך אפשר להעמיק את ההתחייבויות.
עד כאן הכול טוב ויפה, אבל במודל הזה מסתתרת פצצה מתקתקת. ההנחה היא שמשיכת מזומן מהבנק מתרחשת באקראי על ידי הלקוחות. אבל מה יקרה כאשר כולם ירצו למשוך את הכסף באותו זמן? אם כולנו נבקש בו־זמנית שהשורה הווירטואלית בעו"ש תתורגם מיד לכסף מזומן, הבנק יהיה בבעיה. ברור שלא תהיה לו יכולת לעמוד בהתחייבויות, והוא יקרוס. זה יכול לקרות כשהאמון בבנק אובד, למשל בעקבות שמועה על עסקה גרועה שביצע המנכ"ל, ועצם החשש שהוא יקרוס יניע אותנו להוציא משם את הפיקדון. בבת אחת כל הכסף שחשבנו שאנחנו מחזיקים בבטחה ייעלם, ולא יהיה מי שישלם לנו אותו. פוף. למצב הזה קוראים "ריצה אל הבנק".
מה למדנו מהשפל הגדול
בתחילת שנות ה־60 ישב באוניברסיטת שיקגו דוקטור יהודי צעיר בשם מילטון פרידמן, וקרא מסמכי סיכום פגישות לאורך חמישים שנה מה"פד" – הבנק המרכזי האמריקני. את מסקנות המחקר שלו הוא פרסם בספר שחולל מהפכה בכלכלה המודרנית וזיכה אותו בפרס נובל לכלכלה. על הדרך הוא סיפר מחדש את הסיפור של "השפל הגדול" – המשבר הכלכלי החמור בתולדות הכלכלה המודרנית. פרידמן האשים את הפד בשנים ארוכות של ריבית נמוכה והדפסת כסף שניפחו את האינפלציה בשוק. בסוף שנות העשרים הריבית עלתה והמיתון החל. בניגוד לתמונה שנחקקה בזיכרון הציבורי, של "יום חמישי השחור" ב־1929 כשהבורסה בוול־סטריט קרסה ואנשים קפצו מהגג, המחקר מעלה שהמשבר החל עוד לפני כן. מה שגרם לו להימשך עשור שלם קשור בחוסר היכולת של הבנק המרכזי להציל את הבנקים ברחבי ארה"ב מ"ריצה אל הבנק".
מבחינת הבנק מדובר במצוקה רגעית. כרגע יותר מדי לקוחות דורשים למשוך את כספם, אבל אם הם יחזרו בהמשך לתת אמון בבנק וביכולתם למשוך את הכסף בכל רגע נתון, הפאניקה תירגע והמשבר יחלוף. מבחינת מי שמתבקש להלוות כסף לבנק זו תמיד התלבטות. אם מנהלי הבנק כשלו, נטלו סיכונים מיותרים ולא נזהרו עם כספי הציבור שהופקדו אצלם – מדוע להציל אותם? זה רק יתמרץ לקיחת סיכונים בעתיד. השאלה היא אם מדובר בכשל מבני או במצוקת נזילות. בשנת 1933 לבדה פשטו רגל כ־8,000 בנקים אמריקניים. הפד, שהוקם למטרה זו, הכזיב. הממשל הקים גוף נוסף שהעניק הלוואות לבנקים במצוקה, אבל זה בדיוק מה שגרם ללקוחות להבין איזה בנק נמצא בבעיה ולהתרחק ממנו. הנשיאים הובר ורוזוולט שברו את הראש כדי לנסות לשכנע את הציבור שכספו בטוח בבנק ואין טעם להוציא אותו.
כשהריצה אל הבנק הופכת לריצה אל הבנקים, משבר האמון הוא לא עם הנהלה מסוימת אלא עם המערכת הפיננסית כולה. יותר מדי אנשים מושכים את כספם ומחביאים אותו מתחת למזרן. הם אולי מרגישים בטוחים יותר, אבל הקסם של הבנקים מתפוגג. היכולת להגדיל את אמצעי התשלום במשק פשוט נעלמת, והכלכלה חווה את זה מיד. זה מה שקרה בתקופת "השפל הגדול": התל"ג בארה"ב ובעולם כולו צנח, האבטלה זינקה ל־25%, והכלכלה החזקה בעולם שקעה לדפלציה.
בשנת 2002 חגג פרופ' פרידמן יום הולדת תשעים. אחד המוזמנים, כלכלן יהודי אחר שעבד אז בפד, בירך אותו. קראו לו בן־שלום ברננקי. "הרשו לי לנצל מעט את מעמדי כנציג הרשמי של הבנק הפדרלי", ביקש ברננקי ופנה למילטון הישיש: "נכון, אתה צודק, אנחנו אשמים בשפל הגדול. אבל הודות לך, זה לא יקרה שוב". יעברו פחות משש שנים עד שהנבואה של ברננקי הגשימה את עצמה בענק. זה קרה במשבר הסאב־פריים של 2008, כאשר ברננקי שימש כבר כיו"ר הפד.
הפד מציל את המצב
גם המשבר של 2008 החל אחרי העלאת ריבית, שבאה בעקבות שנים ארוכות של ריבית כמעט אפסית. הבועה הייתה בתחום המשכנתאות. מהר מאוד התברר שבנקאים חסרי אחריות, יחד עם סוכנויות דירוג אשראי חדלות אישים, פיתחו מכשירים פיננסיים מבוססי משכנתאות שאין להם שום גיבוי ביום שרב. ויום השרב הגיע. גופי ענק כמו בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, הרביעי בגודלו בארה"ב, וחברת הביטוח AIG, הראו סימני מצוקה קשים. אבל הציבור רצה לראות את הבנקאים משלמים מחיר על הסיכון המטורף שהם העזו לקחת בכספיו. באמצע ספטמבר הממשל החליט שלא להתערב, ובנק ליהמן ברדרס, מפלצת פיננסית בת 158 שנה, הציג את פשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה.
הכלכלה הוכתה אלם. הבורסה צללה ושוק האשראי קפא, כי אף אחד לא מסכים להלוות כשהוא חושש שכספו לא יוחזר. כמעט כולם הפסידו אצל ליהמן ברדרס, מי יודע איזה גוף יקרוס מחר? כל העיניים הופנו אל AIG. למחרת, ברננקי התעורר. הוא תיעב את הרעיון שהוא יצטרך לחלץ את חבורת המנהלים הכושלים שחילקה לעצמה בונוסים במשך שנים, אבל הבין שההבטחה שלו למילטון פרידמן מבקשת להתממש. אפילו שלא מגיע להם, חייבים להציל מקריסה חברה שהשוק חשוף אליה בסכום עצום של 3.6 טריליון דולר. אם גם היא תיפול, חברות ובנקים בכל העולם ייפלו איתה, אמון הציבור במערכת הפיננסית יֵלך לעזאזל, ועלול לפרוץ שפל גדול נוסף.
ברננקי כמעט הלאים את AIG. הוא קנה 80% מהחברה והלווה לה בסך הכל 182 מיליארד דולר. אבל הוא לא עצר שם. חודש לאחר מכן הוא ארגן מהקונגרס תקציב עתק של כ־700 מיליארד דולר, כינס את ראשי הבנקים הגדולים וממש הכריח אותם למכור מניות לממשלת ארה"ב, אפילו אם הם לא החזיקו נכסים מסוכנים. הלקח מהשפל הגדול נלמד. אם רק חלק מהבנקים היו מקבלים סיוע, זה היה מאותת לציבור שבהם יש בעיה, והייתה מתפתחת ריצה אל הבנק. ברננקי ושר האוצר דאז פולסון חילצו כך מאות בנקים, גופים פיננסיים, וחברות רכב בארה"ב. וזה עבד. תוך שנה וחצי המשבר הכלכלי היה מאחוריהם. המניות שהמדינה רכשה נמכרו ברווח, ומשלמי המיסים קיבלו את 700 מיליארד הדולר שלהם בחזרה ואפילו ברווח.
עניין של אמון
זה לא מקרה אפוא שהמשבר של 2008 חזר השבוע לכותרות. החשש הגדול הוא שהתמוטטות של מוסד גדול כמו סיליקון ואלי בנק, יחד עם נפילת בנקי קריפטו קטנים, תתחיל גל של נפילת חברות הייטק או קרנות הון־סיכון, שיתדלק ריצות אל בנקים אחרים. שימו לב לדמיון: הריבית בארה"ב עלתה מ־0.25% במרץ האחרון ל־4.75% כיום, וחברות ההייטק מתחילות להיכנס למצוקה תזרימית אחרי כמה שנים של חגיגה. SVB היה ה־בנק של הסטארטאפיסטים, וזה תפקיד מורכב: כשהכסף כבר לא זורם כמו מים אל ההייטק, אין הרבה הפקדות חדשות בבנק. כלומר, הנכסים הנזילים של הבנק מצטמצמים. במקביל, הבנק החזיק בכמות עצומה של איגרות חוב של ממשלת ארה"ב, הדוגמה הקלאסית להשקעה סולידית שהניבה פחות מ־2% לשנה. עליית הריבית גרמה לשווי שלהן לרדת משמעותית, אבל בבנק המשיכו להחזיק אותן. בינתיים, הריבית הגבוהה בחוץ מפתה את חברות ההייטק לפתוח חשבון אצל גופים אחרים שנותנים ריבית יפה יותר, ולמשוך את הכסף מ־SVB.
כל אלה יצרו תמונה שכעת אנחנו יכולים להבין אותה: בנק עם בעיה במאזן נכסים־התחייבויות, שמנסה לשכנע את לקוחותיו שהוא דווקא מטפל יפה בבעיה. כדי להשיג עוד קצת כסף נזיל, הוא נאלץ למכור את האג"ח בהפסד של 1.8 מיליארד דולר, אבל הבטיח לקנות מוצרים מניבים יותר ופתח בגיוס הון ממשקיעים. התוצאה: דווקא פעולות ההרגעה הן ששכנעו עוד ועוד לקוחות שמשהו חורק ושהגיע הזמן למשוך את כספם מהבנק. תוך שתי יממות קיבלנו "ריצה אל הבנק" קלאסית.
שרת האוצר ג'נט ילן (גם היא כלכלנית יהודייה שכיהנה כיו"ר הפד) דאגה להבהיר שוב ושוב שלא מדובר בחילוץ של הבנק על חשבון משלמי המיסים, שהמנהלים בבנק פוטרו ומי שאשם במצב יישא באחריות. אבל הרגולטור גם תפס קודם כול את הנכסים והצהיר במהירות שכל המפקידים יוכלו למשוך את כספם, כדי לא ליצור בהלה שעלולה להדביק גם בנקים אחרים שמחזיקים בנכסים "רעילים". הקהל של המפלגה הדמוקרטית לא שש אומנם לשמוע על כספי ציבור שמושקעים בהצלת מנהלי תאגידים שנטלו סיכונים בעייתיים, אבל בקרב מקבלי ההחלטות כבר חלחלה ההבנה שהאמון הציבורי חשוב יותר מדי בסיפור הזה.
ומה בישראל? נישאר במשפחת הכלכלנים היהודים. סטנלי פישר, שהיה סגנה של ילן בפד והמנחה של ברננקי בדוקטורט, גם כיהן כאן שתי קדנציות כנגיד בנק ישראל. הוא נחשב אחד האנשים שהצילו את כלכלת ישראל מסחף לתוך משבר הסאב־פריים, כשהוביל קו אמיץ במדיניות הריבית ורכש דולרים בתבונה. הוא גם התעקש על רגולציה די כבדה על הבנקים בתחום ההלוואות ואחזקת כסף נזיל, שיושמה בארה"ב רק אחרי המשבר.
אין כרגע שום אינדיקציות להשפעה דרמטית, לא על מאות חברות ההייטק שכספן היה אצל SVB, ובטח שלא על הבנקים. אדרבה, השבוע הם הציגו לראווה רווחי עתק בזכות העלאת הריבית. עם זאת, בהתחשב במאמצים שנעשים כאן בשבועות האחרונים להזיק לכלכלה הישראלית מבפנים, אולי ראוי להזכיר את הקלישאה של הבנקאים: הנכס האמיתי, ואולי היחיד, הוא אמון הציבור.
