בזמן שרוב תשומת הלב הציבורית נתונה לרפורמה המשפטית, שאר בעיות המדינה, כמה מפתיע, אינן נפתרות מעצמן. כמעט שכחנו שחלק גדול מהקמפיין של איתמר בן־גביר ומפלגתו נסב על ביטחון אישי ומשילות. על פי ארגון "יוזמות אברהם", מתחילת 2023, קצת יותר מחודשיים, נרצחו 29 בני אדם בחברה הערבית — לעומת 15 בתקופה המקבילה אשתקד. כמעט כפול.
בליל השבת שעברה נרצח ברהט איש העסקים רושדי אל־בחירי, בן 52, בעת ששהה ברכבו. לפני חודשיים וחצי נורה למוות תושב העיר אמיר א־זיאדנה, בן 25, כשישב באוהל יחד עם קרוב משפחתו.
איש חינוך ותיק המתגורר ברהט וחפץ בעילום שמו, שיתף אותי השבוע בתחושותיו. "בכל לילה אנחנו ישנים עם קולות ירי, ובלילה שאין בו יריות אתה אומר לעצמך שאולי משהו לא בסדר… לפני כמה חודשים מצאתי אצלי בחצר קליע. הילדים כבר מתורגלים לרוץ לממ"ד בכל מקרה של ירי, כאילו מדובר בירי של טילים. אני מכיר לא מעט אנשים שלא מסתובבים בחוץ בלילות. אם לפני עשר שנים הירי היה של אקדחים, היום מדובר כבר בירי מסיבי של אם־16".
כשאני שואל מה עשוי להביא לשינוי המצב, הוא מסמן כמה כיוונים. "זה צריך לבוא מלמטה ומלמעלה במקביל. מערכת החינוך שלנו צריכה לחנך את הצעירים לסובלנות, ויש לנו גם בעיה עם הצעירים שמסיימים תיכון, כי בניגוד לחברה היהודית הם לא הולכים למסגרת צבאית שבונה אישיות ומלמדת גבולות. מצד שני, ברור שהשינוי מוטל גם על רשויות החוק שכרגע אינן מרתיעות. בן דוד שלי, תושב העיר, התקשר למשטרה להתלונן על ירי וגם אמר שהוא מוכן לשתף פעולה ולהגיד להם מי היורה. אמרו לו 'לך תגיד להם שיפסיקו לירות', וניתקו לו את השיחה".
ואחיד אל־סאנע הוא מנהל הרשות לביטחון קהילתי ברהט, שאמורה לפעול לצמצום האלימות ולהגברת תחושת הביטחון בעיר. "כל ילד ברהט יגיד לך שיש חוסר יכולת של המשטרה לאכוף את החוק בעיר", הוא אומר. "אנחנו לא רואים את המשטרה ברחובות, ואין מחסומים כמו שיש בעומר ובלהבים. יש לנו בעיר 80 אלף תושבים. בתחנה המקומית, שנותנת שירות ליישובים נוספים באזור, יש 80 שוטרים, אבל כשתחלק אותם לשלוש משמרות ותוציא את כל אלו שיושבים במשרד, תישאר עם ארבעה או חמישה שוטרים בסיור, כשמדובר בשטח יותר גדול מתל־אביב".
הפעולות שעושה הרשות של אל־סאנע נועדו לחזק את המנגנונים הקהילתיים ולהתריע בפני המשטרה על בעיות שדורשות התייחסות. "תושבים מתקשרים למשטרה, אבל כשהם רואים שהיא מגיעה אחרי עשרים דקות או חצי שעה, אנשים מפסיקים להאמין בה", הוא אומר. "זו גם הסיבה לכך שיש היום יותר נשק בעיר, כי המשטרה מגיעה באיחור ולא עושה את עבודתה כמו שצריך". לדבריו, הממשלה הקודמת התייחסה יותר לנעשה ברהט. "יואב סגלוביץ, סגן השר לביטחון הפנים, היה מגיע אלינו כל שבועיים ומביא כוחות. גם השר עמר בר־לב הגיע. הם עזרו לנו בתהליך מיגור האלימות וקיבלנו מהם טיפול טוב. מהממשלה הזאת לא קיבלנו שום דבר. לא מתקשרים ולא מתעניינים. אני לא יודע איפה השר בן־גביר. הוא מתעסק בינתיים רק באסירים ובפיתות".
מאג'ד אל־כמלאת, סגן ראש עיריית רהט, לא רואה פתרון באופק לבעיית האלימות. "אנשים בעיר ממש מודאגים", הוא אומר, ומפנה גם הוא אצבע מאשימה לרשויות החוק. "צריכים להוסיף כוחות משטרה ולעודד אנשים בחברה הבדואית להתגייס למשטרה. חשוב לי שאנשים אצלנו יבינו שהמשטרה אינה אויב, ושהביטחון והשמירה על החוק הם אינטרס משותף שלנו ושלהם. לצערי, כרגע התושבים בעיר מתייחסים למשטרה כגורם לא יעיל ולא רלוונטי". אל־כמלאת איננו מתנגד למעורבות של שב"כ בהשבת הביטחון לתושבים. "מצידי שיכניסו כל גורם שיכול לעזור. אם בנתניה הצליחו בעבר למגר את הפשיעה, הם יכולים להצליח בכל מקום".
מדורת השבט
גם נושא התעסוקה הוא אחד משורשי בעיית האלימות. "יש אצלנו מאות אקדמאים ללא תעסוקה שיושבים בבית. כשהצעירים מסתכלים עליהם, הם שואלים את עצמם למה להתאמץ וללכת לאקדמיה אם בסוף נשב בבית ללא עבודה, ואז הם מחפשים כסף קל", אומר אל־כמלאת, הממונה על תיקי הבריאות, התיירות, הרווחה התעשייה והמסחר בעיר. הוא מספר שכאשר נפתחו בעיר חמישים משרות לסייעות בגנים, לא פחות מ־600 נשים ניגשו להתמודד עליהן, רובן אקדמאיות. "נשים עם תואר שני מנקות בתים כי אין להן עבודה".
הקישור בין סוגיית התעסוקה לבעיית האלימות הוא נכון בהחלט. בסופו של דבר, לא מדובר רק בסוגיה של ביטחון פנים. גם אם יעצרו מחר מאות או אלפי עבריינים בחברה הבדואית ויחמירו בענישתם, צריך לחשוב גם על היום שבו הם יסיימו לרצות את עונשם ויחזרו לבתיהם.
בעיית האלימות בערים הבדואיות בנגב צריכה להטריד גם את האוכלוסייה היהודית, מכמה סיבות. ראשית, כי למדינה יש אחריות וצריך להיות אכפת לנו מפגיעה באזרחים באשר הם. שנית, המציאות מוכיחה שהירי ובעיות האלימות אינם נשארים בתחומי הערים הערביות. תושבי היישוב גבעות־בר סובלים מהירי ברהט, תושבי עומר סובלים מהירי בתל־שבע, ותושבי כרמית סובלים מהירי בלקייה.
אבל מעבר לכך, לחברה היהודית בנגב יש אינטרס שהערים הבדואיות לצידן יהיו ערים שטוב לחיות בהן. ראשית, כי המצב הנוכחי בערים הבדואיות מרתיע את תושבי הפזורה מלהיכנס לחיות בהן, ובכך להביא להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. כיום, רמת הביטחון האישי של תושבי הפזורה טובה יותר משל תושבי הערים. הסיבה לכך היא שחלק גדול מבעיות האלימות בערים נובע מסכסוכים בין שבטים, אך בפזורה הבדואים חיים עם בני משפחתם מהשבט, ולא מתחככים עם שבטים אחרים. כאשר תושב הפזורה שומע את היריות בלילות בתוך הערים הבדואיות, אין לו שום סיבה להתפתות למגרשים לבנייה שמוצעים לו ברהט, חורה או לקייה.
הסיבה השנייה היא שהמצב הקשה בעיירות הבדואיות גורם להגירה מתוכן לערים היהודיות. תושבים מרהט שיכולים להרשות זאת לעצמם, רוכשים מגרשים ובתים בישובים יהודיים, כמו להבים או באר־שבע. בלהבים יש כבר כ־600 תושבים בדואים, כמעט עשרה אחוז מתושבי היישוב, ובבאר־שבע מדובר כבר באלפים. למי שאינו תומך ביצירת עוד יישובים מעורבים ליהודים ולערבים, צריך להיות אינטרס ברור לחזק את הערים הערביות.
