יותר מששומרת החברה על הנורמות, שומרות הנורמות על החברה. זוהי אולי, בקווים כלליים מאוד, התובנה השמרנית הבסיסית ביותר. נורמות הן התשתית האנושית והחברתית שמעצבת את ההתנהגות שלנו כבני חברה ושעליה בנויים מוסדות ציבוריים. כשהנורמות הבסיסיות קורסות, הכול הופך לאפשרי.
הפגנות בלפור, שהחלו ב־2020, העידו על שבר גדול בנורמות הפוליטיות בשמאל. ידענו בעבר הפגנות קשות וחריפות בישראל, אבל בבלפור ראינו משהו שונה. ההפגנות הקודמות תמיד נסבו סביב סוגיה קונקרטית, כמו מלחמת לבנון או ההתנתקות. למחאות בבלפור לא הייתה סיבה שכזו. בעצם הן מחו נגד היותו של בנימין נתניהו נבחר ציבור, או במילים אחרות, נגד זכות ההצבעה של הימין, שבוחר בשנוא נפשו של השמאל. זכותו של השמאל להפגין על מה שירצה, כולל נגד הדמוקרטיה, ועדיין, התובנה שבעומק העניין זה היה המניע למחאה – מלמדת הרבה.
הדלק האנטי־דמוקרטי עיצב גם את אופי ההפגנות, שפרץ גדרות מקובלים. בשיתוף פעולה וליבוי של הקונצרן המשפטי־תקשורתי, המחאה הייתה חסרת התחשבות, גסה, אלימה ומשולחת רסן. חמור יותר, היא הפכה לבון־טון של השמאל. כל נבחרי הציבור שאינם מימין חיבקו את ההשתוללות הזו נגד הדמוקרטיה וניסו לרכוב עליה. המפגן שכלל התערטלות ציבורית, ביזוי סמלי מדינה ואף ניסיון פריצה לבית ראש הממשלה, הפך למנוע ציבורי שעיצב מחדש את ההתנהגות הפוליטית של השמאל.
כל איש ציבור אחראי אמור לקרוא היום להרגעת הרוחות. אבל בכל הכרעה בין אחריות להפקרות, יאיר לפיד בוחר באחרונה
הקריסה הנורמטיבית האנטי־דמוקרטית הגיעה במהירות גם לעולם הפוליטיקה המעשית. כך למשל הפך חרם פוליטי, עניין פסול בתכלית, ליסוד מוסד. פרסונליזציה החליפה השקפות עולם. התעמולה הפכה ליותר ויותר פלגנית ומסיתה. לא עוד מטרות וערכים; השמאל התחיל להתחרות מי יותר מחרים את הימין ומי יותר אמין בקיצוניותו.
כשקמה ממשלת השעטנז של לפיד, הפכה הברוטליות של המחאה לביזוי כוח שלטוני בידי לפיד ועושי דברו, כבנט וסער. בנט חגג ראשות ממשלה נלעגת עם מנדטים ספורים; סער התהולל עם הצעות חוק אנטי־דמוקרטיות; ועל הכול ניצח מאחורי הקלעים יאיר לפיד. אנשיו דיכאו, השפילו והתעמרו באופוזיציה, ורמסו כל נורמה דמוקרטית ופרלמנטרית ראויה. זו הייתה עריצות הערב־רב, שהסתיימה, באופן סמלי מאוד, בביזוי חוק יסוד כשנמסרו נכסי גז אסטרטגיים לחיזבאללה, והכול בגיבוי מלא של "כלבי השמירה" ו"שומרי הסף".
דמוקרטיה יכולה להיות משטר מצוין, ממתן, מרגיע ופותר סכסוכים חברתיים בדרכי שלום. כך קורה כשמכבדים את כלליה, מקדמים בה פשרה והתמתנות, ונבחרי הציבור משתמשים בייצוג ככלי חיובי שמטרתו לנהל מאבק פוליטי הוגן, שבו הוויכוחים באים על רקע הסכמות בסיסיות ושותפות גורל. אבל כמו כל מוסד חברתי, גם הדמוקרטיה חשופה לביזוי וניצול ציני. בקלות רבה אפשר להסב את הכוח שהיא מקנה כדי לסכסך, להסית, ללבות שנאה, להחרים, לשסע ולפצל.
זאת בדיוק המתודה שאימץ לפיד. כשהוא בחר להיכנס לפוליטיקה ראיתי בו כוח חיובי. האמנתי שמדובר באדם ציוני, ליברלי, אוהב ישראל וסובלני, שיוכל לייצג בפוליטיקה ראויה את האינטרסים של חלק ניכר מהציבור שאיננו שמאל, אבל גם לא מצביע לליכוד.
כמה טעיתי. התברר שמדובר באדם חסר נורמות, שאיננו בוחל בשום אמצעי. השבוע למשל הוא שיקר בטוויטר שנתניהו, כך הוא "ציטט", קרא "להלום במפגינים באגרוף". גרועה מעצם השקר היא מטרתו הברורה: ללבות עוד את יצריהם של מפגיני השמאל, בשעה שגם כך הם מקצינים מעבר לכל מה שידענו בעבר. כל איש ציבור אחראי אמור לקרוא היום להרגעת הרוחות. אבל בכל הכרעה בין אחריות להפקרות, לפיד בוחר באחרונה.
נשוב לעיקר: מאז בלפור השמאל רואה בפוליטיקה משחק סכום אפס. עבורו ניצחון הימין משמעותו "דיקטטורה", והפוליטיקה היא בשבילו זירת מלחמה; ובמלחמה כמו במלחמה – הכול מותר.
הדבולוציה הזו מתרחשת לנגד עינינו במהירות שיא. בתוך פחות משלוש שנים עברנו ממיצגים אומנותיים בכיכרות לאיומים על חברי כנסת; מריקודי רחוב לקפיצה על שולחנות בכנסת וביזוי ההצבעה; ממצעד בלונים בצורת איברי מין לקריאות לאלימות ודם ברחובות; מפגיעה בסמלי המדינה לסרבנות מילואים; מהפרעה לשכנים להברחת משקיעים; מ"שושקה" למהלכי BDS וקריאות המרדה; מצעקות "ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה" להבערת נתיבי איילון וחסימת צירים מרכזיים.
ולא, זו לא הרפורמה המשפטית. היא רק התירוץ. בסביבה של פוליטיקה נורמטיבית, אפשר לחשוב על הרבה אפשרויות לפתרון, ריכוך ופשרה בעניין הרפורמה. מישהו מכיר מדינה שהובערה בגלל סוגיות כמו שיטת מינוי יועץ משפטי של שר או הרכב הוועדה לבחירת שופטים – מוסדות שטווח האפשרויות שלהם בדמוקרטיות בעולם רחב ומגוון ביותר? והרי ממילא ה"גזרה" הזו הפיכה, וכנסת אחרת תוכל לעצב מחדש את הכללים.
בעיית העומק האמיתית אחרת, והיא השתלטות רוח בלפור על המרכז־שמאל. גנץ נכנע לה כליל, ולפיד מאמין שהוא נבנה ממנה, שהתמוטטות הנורמות משרתת אותו. לפיד הפך לסוכן כאוס מובהק, שמנסה להיבנות מהקריסה הנורמטיבית שהוא מקדם במרץ. הוא מאמין שכדי שיהיה לו טוב יותר, צריך להיות לכולם רע יותר. הבעיה היא כפי שכל סוכן כאוס מגלה מהר מאוד, שלא הוא שולט בכאוס אלא הכאוס שולט בו. לפיד יודע היום היטב שאם לרגע יסטה לכיוון נורמטיבי, המהפכה תתהפך עליו כהרף עין, ותבלע אותו אפילו בלי לשהק.
אלו חדשות רעות, אבל נראה שאין מנוס מהמסקנה שבמשחק סכום אפס שהשמאל מנהל כיום, אין פתרון אפשרי. השמאל הכריז על ישראל מלחמת התשה. אם הם לא שולטים, אף אחד לא ישלוט. אם הם לא הממשלה, לא תהיה מדינה. המונח הטכני לזה ידוע: אנרכיה.
סולידריות, הידברות ופשרה דורשות שניים. מרי, שנאה ומאבק אפשר לחולל במעמד צד אחד. המצב ללא ספק חמור מאוד. אנו בשפל מובהק. אבל צריך לדייק בסיבה: זו לא הרפורמה, שהמחאה נגדה היא רק הסימפטום. הבעיה היא שמזה שלוש שנים השמאל ויתר על הנורמות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר, שבלעדיהן אי אפשר לקיים שלטון, מדינה ועם. עכשיו, משהגיע למחוזות האלימות, ה־BDS, הסרבנות והמרי, כבר לא בטוח שהוא בכלל רוצה.
