הערב נרשם אולי פתח תקווה ראשון במבוי הסתום המשסע את המדינה כבר כמה שבועות. יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, קרא לראש הממשלה בנימין נתניהו וליו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, 'שלא לפתוח את דיוני מליאת הכנסת' עד שילכו יחד לבית הנשיא כדי להרגיע את הרוחות. הפרשן עמית סגל היטיב להבחין שבקריאה הזו, גנץ למעשה מוותר על התנאי שהציבו עד כה מפלגות האופוזיציה, לפיו ההידברות שהציע הנשיא תתקיים רק אם הקואליציה תקפיא את החקיקה הנוגעת לרפורמה המשפטית.
זה ויתור לא פשוט של גנץ, שהוא כנראה מהרהר בו זמן רב, ועכשיו מיהר לנצל את תחושת החשש מהתנגשויות אלימות, שגאתה מאוד בעקבות האירועים האלימים הבוקר בהפגנות המחאה בתל אביב. פעם נוספת מתגלה גנץ כמבוגר האחראי של הפוליטיקה הישראלית, אחרי שבבחירות 2021 הסכים להיפרד משותפיו לאופוזיציה ולחבור לנתניהו, כדי להתמודד יחד עם משבר הקורונה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
אם הפרשנות של סגל נכונה, יש משהו מאוד מתסכל בוויתור הזה של גנץ. כי האמת היא שבמשחק הצ'יקן 'מי ימצמץ ראשון', שנוהל בשבועות האחרונים, הממשלה היא זו שהייתה צריכה לוותר ראשונה ולהיענות לדרישת ההקפאה. הרי היא זו שיצרה מלכתחילה את הכאוס, עם יוזמות החקיקה של מהפכה משפטית, שנועדה להפוך את ישראל למדינה שאמנם מוגדרת רשמית כדמוקרטיה, אבל למעשה לממשלתה יש כוח בלתי מוגבל, והפרדת הרשויות מבחינתה היא רק תיאוריה מעניינת שמקומה בשיעורי האזרחות, אבל לא במציאות השלטונית. מי שיצר את עילת המחאה הוא גם זה שהיה צריך להקפיא, ולו זמנית, את אותה עילה, כדי לאפשר להידברות פתוחה ואמיתית להתקיים ללא אקדח המונח לרקתה של האופוזיציה.
ובכל זאת, טוב שגנץ עושה את הוויתור. כי שלומה ועתידה של מדינת ישראל חשובים יותר מכל משחקי הכבוד והיוקרה בין הפוליטיקאים שלה. יתר על כן: בסיפור המפורסם על משפט שלמה האם האמיתית, זו שמוכנה לוותר על בנה כדי שלא ייחתך חלילה לשניים, היא זו שאמנם זוכה בו בסופו של דבר. המציאות הפוליטית אכזרית יותר. אין בה מלך חכם שיקנה את הניצחון לזה שהוכיח גדלות נפש ונכונות לוותר על האינטרס שלו למען טובת הכלל. אבל מותר לקוות שבחשבון ארוך טווח הציבור הישראלי יידע להעריך את אותה 'אם אמיתית'; את מי שוויתר על עמדתו ואמונותיו לטובת האינטרס הכללי.
לפי דעתי, חלק מההטיה הברורה של החברה הישראלית לטובת מחנה הימין בשנים האחרונות, וקריסתו של מחנה השמאל, נובעים מתחושה ציבורית רחבה שהשמאל מוכן לפגוע באינטרס הישראלי הרחב – באמצעות פגיעה מתמשכת במקומם של יריביו בשדות התקשורת, התרבות, המשפט והאקדמיה – כדי להנציח את בכורת עמדותיו שלו. התוצאה הייתה בומרנג: הציבור הישראלי, שסלד מההתנהלות הזו, הלך והגביר דווקא את תמיכתו בימין.
בשנים האחרונות התהפכה התמונה. בחלקים רחבים של החברה הישראלית הפך בנימין נתניהו למנהיג לא לגיטימי: אם בגלל משפטו, ואם בגלל ההסתה כנגד יריביו הפוליטיים, וכנראה בגלל שניהם גם יחד. לו היה נתניהו מכבד את עמדת הציבור, הוא היה מפנה את מקומו כמנהיג הליכוד, וממשלת מרכז יציבה הייתה מוקמת בקלות עוד ב-2019. במקום זאת, העדיף נתניהו לגרור את המדינה לחמש מערכות בחירות, וכשזכה סוף סוף ברוב של כמה מנדטים, בבחירות האחרונות, לא היסס גם לנצל את הרוב הזה כדי לאפשר מהפכה משפטית רדיקלית שהוא מעולם לא תמך בה. שינוי גישתו כלפי המהפכה המשפטית, פחות או יותר ב-180 מעלות, מעיד שלא אידיאולוגיה יש כאן, כפי שהיא מפעמת בליבם של יריב לוין ושמחה רוטמן, אלא נקמה. נקמה במערכת המשפט שהעזה להעמיד אותו לדין, ותקווה לא לגמרי סמויה שהשינויים המהירים יביאו גם ליועץ משפטי שיבטל את משפטו, ולחילופין לשופטים מטעם שיקבלו את ערעורו לעליון, במידה שיורשע במחוזי.
אפילו הכאוס הציבורי שהשתרר ברחבי ישראל בשבועות האחרונים לא גרם לנתניהו למצמץ ולסגת מנתיב המהפכה. הוא סמך על כך שיימצאו מבוגרים אחראים אחרים, והוא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. זה הופך אותו לאישיות הבזויה ביותר שכיהנה אי פעם במערכת הפוליטית בישראל. אדם שמוכן לסכן את הנס ההיסטורי של תקומת ישראל למען אינטרס אישי אינו ראוי לכהן אפילו יום אחד כמנהיג. יש שיאמרו שאריאל שרון עשה דבר דומה בפרשת ההתנתקות; לכאורה, גם הוא שינה שם את עמדותיו מקצה לקצה, למען אינטרס אישי (החשדות הפליליים שהחלו להתברר בפרשת 'האי היווני'). יתכן. שרון אמנם לא הגיע לסטטוס של נאשם, ולכן הקישור בין התפנית האידיאולוגית לאינטרס האישי פחות חד משמעי. אבל גם אם נניח ששרון ונתניהו חולקים יחד את תואר המנהיג הבזוי ביותר בתולדות המדינה, זו לא מחמאה גדולה לאף אחד מהם, ובוודאי לא נחמה לאף אחד מאיתנו.
זה אומר שגם אם גנץ מוכן כיום לקיים דיון עם אנשי הימין על גבולותיה של המהפכה המשפטית, את נתניהו צריך להשאיר מחוץ לדיון הזה. לא צריך ולא ראוי להיפגש איתו. קל וחומר שלא ראוי ללחוץ לו יד. ממילא לוין ורוטמן הם המובילים האידיאולוגיים של המהלך. אצלם זו בבירור תפישת עולם ישנה, ולא אינטרס אישי, ואת זה ראוי לכבד. יתר על כן: אם וכאשר יצליח תהליך הפשרה, ויש להניח שהוא יצליח, כי גם אנשי הליכוד מבינים מה מונח כאן על כפות המאזניים (בידוד מדיני וכלכלי של ישראל, לא פחות) – צריכים הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי לחזור לתסריט שהיה צריך להתקיים כבר ב-2019: להדיח את נתניהו מראשות הליכוד, ולכונן ממשלה יציבה של שלוש המפלגות המרכזיות, יחד עם כל מפלגה אחרת שתסכים לקבל את קווי היסוד שיוסכמו קודם בין שלושתן.
