המאבק על הרפורמה במערכת המשפט הוא מאבק אידאולוגי רחב היקף אשר משתרע על פני שכבות רבות באוכלוסייה: נבחרי ציבור, משפטנים, כלכלנים, אנשי צבא, תקשורת וכו'. אולם כמו בכל מאבק אידאולוגי חריף, נדמה כי דווקא שכבת האוכלוסייה הצעירה בישראל מהווה גורם מפתח לשליטה בנרטיב הציבורי בכללותו – כמאמר הידוע: "העולם שייך לצעירים". לדאבון המחנה תומך הרפורמה, יודעים המתנגדים לזהות היטב את הפוטנציאל הטמון בצעירים הישראלים, תוך שהם שולטים כמעט בכל המעוזים החשובים להשפעה עליהם. אולם פעולה נחושה דיה, עשויה להטות את הכף גם בתנאים של נחיתות מובנת.
לפני שנצלול לעומקן של הפעולות הנדרשות לשימור הקהל הצעיר, ננסה תחילה להגדיר את המאפיינים שלו ולאחר מכן להביא כמה דוגמאות בולטות שימחישו את חומרת הבעיה. את אוכלוסיית הצעירים בישראל ניתן לסווג באופן גס לשלושה חלקים: הנוער, אשר מורכב מתלמידי בתי הספר והתיכונים, אוכלוסיית החיילים המשרתים בסדיר, והאוכלוסייה המשוחררת בשנות ה-20 לחייה, אשר ברוב המקרים שוהה פרק זמן לא מבוטל במוסדות האקדמיים השונים. בהתאם לכך, מרחב ההשפעה על הצעירים הישראלים נוטה להכיל גורמים שונים במקצת בין האוכלוסיות הללו.
נתחיל עם אוכלוסיית הנוער אשר פועלת במרחב סטרילי לכאורה של מערכת החינוך הממוסדת. מערכת זו אמנם אינה אטומה לרעשי רקע, ומותקפת בשנים האחרונות ע"י שלל אג'נדות שמנסות למצוא את דרכן לתלמידים, אך ניתן לומר שהיא מאפשרת הפרדה מסוימת בינה לבין המרחב הפוליטי. הפרדה זו נובעת מכך שמערכת החינוך בישראל פועלת במתכונת מוכתבת מלמעלה, ומפוקחת באופן הדוק יחסית, הן ע"י משרד החינוך, והן על ידי ההורים. ואולם אין הדבר אומר שמרחב ההשפעה על נוער עומד ריק – הוא מלא כמעט עד אפס מקום בהשפעתם של שלושה גורמים: ההורים, התקשורת והמדיה החברתית.
מבין שלושת הגורמים הללו, ועל אף הדעה הפופולרית כי הרשתות החברתיות תופסות חלק ניכר בהשפעה על הנוער, אני טוען כי דווקא ההורים הם הגורם המשפיע ביותר על תפיסת העולם הפוליטית של ילדיהם במהלך שנות הנעורים. דבר זה נובע מהעובדה שתחומי העניין של התלמיד הממוצע אינם קשורים למשטר הדמוקרטי בישראל, ומנגד הם אינם לומדים על כך די הצורך בבתי הספר. אל תוך החלל הריק הזה נכנסים ההורים המהווים גורם של סמכות ודוגמה אישית, ומנחילים לילדיהם את דעתם הפוליטית, כולל המידע אשר עליו הם מסתמכים (עד כמה שהוא מובן להם עצמם). אפילו את התרבות הפוליטית שלהם, דוגמת הפגנות ומחאות, סופגים הילדים מהוריהם.
כך, במהלך השבועות האחרונים נחשפנו למראות גרוטסקיים ואירוניים למדי, של תלמידי בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, אשר מפגינים מחוץ למוסדות הלימודים, ברחובות ראשיים ובסמוך למשכן הכנסת, ביחד עם הוריהם. כל זאת, בשעה שאינם מבינים כמעט לחלוטין על מה ומדוע הם עומדים וצועקים (תכונה שלעיתים משותפת גם להורים). את המראות הללו ידעו לנצל היטב בערוצי התקשורת, והעוסקים במלאכה עטו כמוצאי שלל רב על הילדים הרכים האוחזים בדגלים, לעיתים כשהם "רומזים" להם כיצד עליהם להתבטא.
מביך שכתבת ערוץ 13 לוחשת לילדה החמודה הזאת מה לומר.. ככה מהנדסים תודעה מגיל קטן pic.twitter.com/onLS7tGH9J
— ? ?? לימור הררי ?? ? (@limorh6) February 20, 2023
השכבה הצעירה השנייה שיש לדון בה היא אוכלוסיית החיילים בשירות סדיר. זוהי שכבת גילאים דקה ומצומצמת יחסית אשר לעיתים רבות, ומסיבות מובנות למדי, לא לוקחת חלק פעיל במחאות ציבוריות בישראל. אוכלוסייה זו נוטה להשתחרר ולעיתים גם למרוד בהשפעת ההורים עליהם, ומנגד הם עדיין אינם חשופים למקור סמכות אחר אשר ביכולתו להשפיע על תפיסת עולמם הפוליטית (להבדיל מאוכלוסיית הסטודנטים). במובן זה מהווים החיילים והחיילות את האוכלוסייה החופשית ביותר מבחינה מחשבתית במדינת ישראל, כאשר אינם נתונים ללחצים פוליטיים מצד הורים, מרצים, מנהלי עבודה וכדומה.
אך אין פירוש הדבר שתפיסת עולמם אינה מושפעת מגורמים חיצוניים. את החלל הריק מסמכות והשפעה פוליטית ממלאים החיילים הסדירים בעיון נרחב ברשתות החברתיות, ובמידה פחותה יותר בתקשורת הממוסדת, אשר מהוות בימינו מקור בלתי נדלה (ובלתי מבוקר) של מידע. ברוב המקרים, בשלב זה מגבשים החיילים לראשונה השקפה פוליטית עצמאית אשר מבוססת על המידע וניסיון החיים שצברו עד לנקודה בה הם נמצאים. לעיתים, מתחילים החיילים לקיים קשרים עקיפים עם גורמים בחברה האזרחית, אשר דרכם הם מנסים לשנות ולהשפיע, תחת המגבלות המובנות של תפקידם.
כעת הגענו לאוכלוסיית הסטודנטים הישראלים, אשר רובם משתחררים מהצבא ולעיתים חוזרים מטיול ארוך בארץ רחוקה ומבודדת, כשהם סוחבים על גבם חוויות ותפיסת עולם ראשוניות. משום שאוכלוסייה זו השלימה לרוב את ההתנתקות מבסיס המחשבה של הוריהם, הם מהווים מטרה פגיעה וזמינה מאד עבור מקור הסמכות הראשון שקיימת בידיו הלגיטימציה הבלתי פורמלית, לדבר על תפיסות עולם פוליטיות ותהליכים פוליטיים בישראל – אנשי סגל ההוראה במוסדות האקדמיים. כאן נחשפים לראשונה הצעירים הישראלים, בוגרים דיים כדי לעסוק בסוגיות פוליטיות מורכבות, אל גורמים המרכזים בידיהם ידע רב, וביכולתם למנף ולעצב אותו כרצונם כדי להשפיע על עמדת התלמידים. לחץ אדיר מתחיל להיבנות, לעיתים לאט ולעיתים במהירות, על כתפיהם של סטודנטים צעירים אשר נדרשים לעסוק בסוגיות החופפות במידה רבה עם מציאות החיים הפוליטית בישראל. ומשום שטיבם וטיב עבודתם נמדדים על ידי אנשי הסגל האקדמיים, רבים מהם מישרים קו עם התפיסה הבלתי רשמית אשר מוכתבת מלמעלה.
בימי שגרה לחץ שכזה נשאר כמעט שקוף ובלתי ניתן להבחנה לעין בלתי מיומנת (אף שאנו בתנועת "אם תרצו" יודעים לזהות אותו תמיד), אך בשעה זו, שבה נדמה כי כל המערכות הממוסדות התגייסו לטובת מאבק בממשלה וברפורמה המשפטית – הפך הלחץ על הסטודנטים לכמעט בלתי נסבל. הרצאות שלמות הפכו למערכי שיחה על הסכנות הטמונות ברפורמה המוצעת, מיילים אשר קוראים להשתתפות בהפגנות נגד הממשלה מצאו את דרכן לרשימות תפוצה רשמיות של המוסדות האקדמיים, ומכתבים רשמיים מטעם מנהלי המוסדות התפרסמו השקם וערב, תוך שהם מבליטים את "החשש מפגיעה בחיים הדמוקרטיים בישראל".
למותר לציין כי אל תוך כל הקלחת הזאת הצטרף לחץ חברתי אדיר מצד כל אותם סטודנטים אשר מתנגדים לרפורמה במערכת המשפט, מעודדים ומקבלים רוח גבית איתנה מהמרצים המלמדים אותם. סטודנטים רבים החלו להביע חשש מפני הזדהות בעד הרפורמה, כאשר לעיתים הם מתבטאים הפוך מדעתם האישית והלגיטימית כחלק מרצון להשתלב במרקם החברתי והדיסטופי שנוצר בפקולטות (בייחוד בתחומי המשפט ומדעי החברה). אלו שהתקבלו למשרות הוראה זוטרות ידעו היטב כמה יהיה מסוכן להתבטא באופן שחורג מ'רוח המפקד' באקדמיה, וכך נוצר מצב שבו תמימות דעים מופלאה החלה לשרור בין כותלי כמעט כל המוסדות האקדמיים בישראל.
אם נשלב את כל הגורמים שתוארו לעיל, נוכל להבין מדוע המחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט סוחפת אחריה כל כך הרבה ישראלים צעירים, אשר רבים מהם אזרחים טובים ותורמים לחברה. שילוב של עמדות פוליטיות מושרשות מבית, תקשורת חד צדדית ומאיימת, בליל בלתי מבוקר של מסרים ברשתות החברתיות, והשפעה בלתי מרוסנת באקדמיה – גורמים לכל מי שאינו בקיא מספיק בפרטים, להתיישר לצד המחאות. ומתוך עמדת נחיתות זו, נדרש המחנה הלאומי התומך ברפורמה, להתעשת ולהגיב במהירות.
להגיע למוקדי הכוח
אחיזתם של המתנגדים לרפורמה במערכות השונות המשפיעות על הצעירים היא אינה גזרת גורל, אלא תוצאה של שורת גורמים הפועלים יחדיו שנים ארוכות. על מנת לשבור את המערך המשומן הזה נדרש לייצר לו חלופה ממשית, אשר הולכת ונבנית למול ענינו: יצירת מערך מסרים מדויק, אחיד ופשוט להבנה ברשתות החברתיות, שימוש בערוצי תקשורת לאומיים המהווים חלופה לתקשורת הוותיקה שנוטה שמאלה במובהק, ומאבק בלתי מתפשר בתופעת הפוליטיזציה וסתימת הפיות באקדמיה. אם כל אלו ימומשו במהרה, ייתכן ותהיה לכך השפעה מסוימת כבר במאבק הנוכחי. אך בכל מקרה, יהיה זה מאמץ אשר יביא בסבירות גבוהה לשיפור ולעלייה משמעותית במוכנותו של המחנה הלאומי, למאבקים הרבים שעוד נכונו לו על ליבם של הצעירים בישראל.
עלינו לזכור תמיד כי על אף שמוקדי הכוח נמצאים לרוב בידיהם של האזרחים הבוגרים ובעלי ההשפעה, הולך העולם המערבי דווקא לכיוונם של האוכלוסיות הצעירות. וכדי להישאר רלוונטיים, ולהנות מדעת קהל תומכת בעתיד, נדרש תמיד להשקיע בצעירים של ההווה.
