כשסיפרתי לבן ה־11 שבפורים הקרוב לא אהיה בבית הוא עבר, כמו בספרים, את כל שלבי האבל. בימים הראשונים היה בטוח שאני עובד עליו, והמשיך לתכנן בדמיונו איך אני הולך איתו לבית הכנסת ומקפיץ אותו לחברים. כשנאלצתי להזכיר לו פעם אחר פעם שקיבלתי צו למילואים, הוא עבר לשלבי הכעס והמיקוח: "אבל אתה לא חייב! יש לך שישה ילדים! לפחות תגיד להם שאתה יוצא לכמה שעות בפורים!". אבל אחרי שהסברתי בסבלנות שאין לי שום כוונה לממש את הפטור החוקי, ושאי אפשר לצאת סתם כך באמצע מטווחים כדי להסיע אותו לחלוקת משלוחי מנות, זה יצא ממנו בהרבה כאב: די כבר, אבא, למה אתה כזה פראייר. אתה צודק, חיבקתי אותו, אני באמת פראייר. אבל בלי פראיירים, גדולים הרבה יותר ממני, המדינה הזו לא תתקיים אפילו חמש דקות.
לא כל המדינות כאלו. יש עמים ומדינות שיכולים להתקיים יפה מאוד גם אם כל אזרח עושה פחות או יותר את חובתו. אבל מדינת ישראל דורשת הרבה מעבר לכך. מן הימים הבראשיתיים ביותר שלה היא הוקמה כצעד של אהבה ומסירות נפש. הליכה אחרי חזון משותף בארץ לא זרועה, גדושת יתושים ומלריה. וגם שנים רבות אחרי ייבוש הביצות, היא תלויה לחלוטין בנכונות הבסיסית של אזרחיה להקריב את עצמם למענה.
"ואהבת לרעך כמוך", הוא לא עיקרון מוסרי אוניברסלי. לו היה כזה, הלל הזקן לא היה מציין אותו דווקא באוזניו של מי שמבקש להתגייר
זה לא דבר נורא כל כך, אגב. לא מזמן התפרסם דירוג האושר העולמי שבו ישראל תפסה, כדרכה, את אחד המקומות הראשונים. ושמעתי ריאיון עם חוקרת שהסבירה שהגורם המרכזי שנמצא אחראי לאושר בישראל הוא האמונה של כל תושב שבשעת מצוקה יהיו מי שייחלצו לעזרתו בלי חשבון. שמישהו יעשה עבורו מעל ומעבר. כשהמראיין הוסיף להקשות: ומה יוצר דווקא במדינת ישראל תחושה כזו של סולידריות? החוקרת השיבה מיד: אנחנו עם קטן, מוקף אויבים, ואין לנו אפשרות אחרת.
בחודשים האחרונים, סביב המחלוקות הפוליטיות, נשמעות אינספור השוואות למדינות אחרות. מעולם לא שמעתי ניתוחים מעמיקים כל כך של מערכת המשפט הקנדית ומבנה הממשל ההונגרי והאוסטרלי. אבל נדמה לי שכל ההשוואות מחמיצות שוב ושוב את הנקודה הזו: אנחנו לא מדינות אחרות. לא מספיקה לנו מערכת שאיננה דורסנית מדי. לא די לנו בכך שאנשים פרטיים ומיעוטים לא יאבדו זכויות אדם בסיסיות. אנחנו תובעים, וממילא צריכים גם לאפשר, רף גבוה הרבה יותר של שותפות. לא כזה שמספיק למדינה, אלא כזה שיכולה להתקיים בו משפחה.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא לא עיקרון מוסרי אוניברסלי. לו היה כזה, הלל הזקן לא היה מציין אותו דווקא באוזניו של מי שמבקש להתגייר. הרעיון המכונן של עם ישראל הוא יצירת חברה מבוססת אחווה. מכאן האיסור על הלוואה בריבית או דיני שמיטת כספים, שלא יכולים להתקיים בכלכלה תחרותית אבל כן יכולים להתקיים בכלכלה של אחים. לכן מרדכי, גם אם לא היה נביא, יכול לדעת בוודאות שרווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, אבל אם את לא תפגיני נכונות לעשות מעל ומעבר לא תוכלי להיות חלק מהסיפור, ואת ובית אביך תאבדו.
הדרישה לאחדות מוצגת לפעמים כדרישה קצת ילדותית. אחדות אמורה להיות רק אמצעי לשיתוף פעולה סביב עמדה או משימה קונקרטית. ובמדינות אחרות אפשר שהיא אכן כזו. אבל לא אצלנו. היכולת לתת מקום לגוונים שונים כל כך תחת מטרייה אחת היא לא רק תנאי הכרחי לקיום שלנו אלא לפעמים גם תנאי מספיק: "אפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן".
לכן גם בלי להבין הרבה בענייני מדיניות אני יודע שבסופו של דבר גאוותנו לא תהיה על מערכת המשפט העוצמתית שלנו, וגם לא על הרשות המבצעת בעלת היכולות יוצאות הדופן. גאוותנו תהיה על כך שאיכשהו, ועוד איני יודע איך בדיוק, כל אחד מהצדדים ירגיש שרואים אותו, שיש לו מקום חשוב ומיוחד בשמיכת הטלאים הלאומית. על כך שגם בפורים הבא אצטופף בתוך נגמ"ש גדוש לומדי תורה והייטקיסטים, ימנים ושמאלנים, שלא מעלים על דעתם לרגע להבריז ממילואים.
