כל כך הרבה שנים קוראים לעצמם שני המחנות העיקריים בפוליטיקה הישראלית "ימין" ו"שמאל" עד שאיש לא טורח לעמוד על משמעות המילים האלה, הן הפכו לסטיקר, לכינוי בעלמא. אך מחאת האליטה נגד הרפורמה במערכת המשפט, על האופי המסוים שלבשה, מצדיקה בדיקה ובחינה מחדש של המושגים השגורים הללו ומשמעותם האמיתית.
כידוע מקור הכינויים ימין ושמאל במהפכה הצרפתית. בפרלמנט הצרפתי אחרי המהפכה ישבו תומכי המשך המלוכה בצד ימין ואילו היעקובינים, שתמכו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים מרחיקי לכת – בצד שמאל. משם ירשו כל הדמוקרטיות המודרניות את הכינויים "שמאל" למחנה הדורש שינויים חברתיים רדיקליים ו"ימין" למחנה השמרני והזהיר יותר.
כמובן שברבות השנים זוהו הכינויים ימין ושמאל עם עמדות כלליות בשאר תחומי הממשל. הימין מזוהה כאמור עם שמרנות, אבל גם עם לאומיות, מסורת, סמכות וסדר, ואילו השמאל מזוהה עם חתירה לשוויון, אחווה, זכויות וקידמה. בישראל, בעיקר בשנים האחרונות, מזהה השמאל את עצמו עם המילה "דמוקרטיה", והביטוי "יהודית ודמוקרטית" שנהנה עד לא מזמן ממעמד על-מפלגתי כמו ההמנון ודגל המדינה, הפך למעין מילה נרדפת לכינויים "ימין ושמאל".
אבל, מה מכל המשמעויות המקוריות של כל המילים הללו אנחנו רואים כיום במחנות הנצים על הרפורמה המשפטית?
מחנה אחד קורא להידברות ולגיבוש הסכמה סביב הרפורמה. יו"ר ועדת חוקה אף פרסם שני ספרים(!) המציגים את תפיסתו באריכות במטרה מוצהרת לעורר דיון ציבורי ולהגיע לפשרה מוסכמת. המחנה השני נוקט במדיניות מוצהרת של "אף שעל", מאיים באלימות כלכלית ופיזית, מציג לראווה טנק וזחל"ם בהפגנות שלו, ומפרסם עצומות של קציני צבא בכירים וראשי שב"כ בדימוס. פנייה אל הסמכות, הישענות על היררכיה והערצת הצבא ואנשי כוחות הביטחון הם מאפיינים מובהקים של הימין. מחנה התומכים ברפורמה ראוי יותר להיקרא מחנה השמאל.
מחנה אחד מציע רפורמה, שינוי הנתפס כרדיקלי של מוסד ממלכתי מאובן ואריסטוקרטי שלהמון העם אין כל השפעה על הרכבו. המחנה השני דוחה בתוקף את ההצעה ורואה בכל שינוי, ולו הקל ביותר במסורות הישנות של המוסד הזה – גם האזוטריות וחסרות ההיגיון שבהן, כמו "שיטת הסניוריטי" לפיה בראש המוסד יעמוד החבר המכהן הכי הרבה שנים ולא החבר המתאים ביותר, האהוד ביותר או המוכשר ביותר – חילול הקודש. שמירה קפדנית על המסורת, העדפתה על ההיגיון התועלתני וחיבה עזה למוסדות ותיקים ואריסטוקרטיים הם מאפיינים מובהקים של הימין. המחנה התומך ברפורמה ראוי יותר להיקרא מחנה השמאל.
מחנה אחד דורש שוויון, ייצוג שווה ברשויות השלטון. ברשות השלטונית הפתוחה לבחירות חופשיות מיוצג המחנה הזה ביותר מ-50%, מה שהופך אותו למחנה הרוב. ברשות השלטונית הסגורה ומוגנת מפני בחירת הציבור הרחב, מיוצג המחנה הגדול הזה ב-30% בהערכה מרחיבה. לעומת זאת, לפחות 30% מהשופטים בעליון שייכים בהשקפתם למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. בבג"צ היו אמורים לשבת אפס שופטים מהקצה הרדיקלי ביותר או לכל היותר אחד. בפועל יושבים שם לפחות חמישה כאלה, כלומר 30%(!) מאבקו של המחנה האחד לייצוג שווה ברשויות השלטון הוא מאבק לשוויון, חתירה לשוויון היא ערך שמאל מובהק.
שוב אנו רואים כי הרפורמה המשפטית לא רק מתקנת את מערכת המשפט החולה שלנו, אלא על הדרך חושפת זרמי עומק בפוליטיקה הישראלית, כאלה שיביאו אולי לשידוד מערכות כולל, גם בעצם הגדרת המחנות הפוליטיים המרכזיים בישראל את עצמם.
אמור מעתה: אנחנו, תומכי הרפורמה המשפטית, נאבקים למען חירות, אחווה ובעיקר שוויון. אנחנו השמאל האמיתי.
