"הדיון הציבורי החדש" מבית כאן 11 מגיע הפעם בדמות סדרה, אשר נוצרה על ידי יעל רובינשטיין ניצן ויוסי מדמוני, ושמה "איסט סייד". הפרק הראשון שלה שודר אמש (ראשון), אך כבר במשך שבועות רבים מבהירים יוצרי הסדרה כי האי מדברת קודם כל על בני אדם ולא על פוליטיקה. האומנם?
עדיין מוקדם מדי לדעת איך יבלעו את הצפרדע הגדולה שבסדרה הזו, שעוסקת בנושא הנפיץ של קניית בתים על ידי ארגונים יהודיים במזרח ירושלים. מה שבטוח הוא שאפשר כבר להגדיר אותה כ"חפץ חשוד", תיק שחור שעדיין אין לדעת מה הוא מכיל; פצצה מתקתקת שיכולה להעיף בלטות באוויר, או דרמה משפחתית עטופה בסרט יפה ומבריק.
עלילת הסדרה מתמקדת במומי בן דאהן (יהודה לוי), סוחר קרקעות חריף שאינו בוחל באמצעים כדי לספק את רצון הלקוחות שלו: עמותה יהודית שקונה נכסים במזרח ירושלים. הוא לא עושה זאת מאידיאולוגיה ציונית חזקה, אלא מדאגה לביתו שנמצאת על הרצף האוטיסטי (אותה משחקת גפן קמינר בתפקיד הבכורה שלה).
בחלק אחד של העלילה, מומי מנהל רומן עם המטפלת באמנות (נטע ריסקין) של ביתו, בזמן שהוא מאלץ אותה לסייע לו בחישול את ביתו ובהכנתה ככל האפשר ליום בו היא תמשיך בלעדיו. בחלק השני של העלילה, מומי נמצא על סף העִסקה הגדולה של חייו, אשר הולכת להבעיר את כל מזרח ירושלים, ואין צורך להסביר למה האזור גם ככה מתחמם על גחלים לוהטות.
המשחק והכתיבה טובים וראויים לציון, אך הם לא העניין המרכזי בסדרה. איסט סייד היא הילד שאינו יודע לענות מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול, או במקרה הנ"ל, מה להשאיר אחריה בתום הפרק האחרון?
מצד אחד איסט סייד היא דרמה נוגעת ללב, שטווה סיפור אמיץ על נערה בעלת צרכים מיוחדים שאביה רק רוצה שתשתלב בעולם האכזר, ותהיה מוכנה ליום שבו ילך לעולמו. יפות ככל שיהיו, הסצנות של הבת, האב והמטפלת הן הבלחות קטנות שלא מעלימות את משחק הים-יבשה המסוכן שיש בסדרה.
מאידך, עטיפת התמימות והאמפתיה הזו מנסה – ולא בהצלחה – להסתיר את כלי הנשק שמתחתיה, הנרטיב והעיסוק דווקא במזרח ירושלים. למרות הערכיות והיכולת "להסתדר עם כל הצדדים" בהם ניחן מומי, הוא עדיין לוחץ על הנקודות הרגישות ביותר בבטן של החברה הישראלית בימים בהם היא גם ככה סובלת ממיחושים רציניים.
מהדקות הראשונות של פרק הבכורה ברור היטב מי הטובים ומי הרעים, כמו במערבון הוליוודי ישן. בדומה לאופן ההצגה בתיאטרון, גם הטלוויזיה משרטטת את אופי הדמויות על פי הדרך בה הן מפציעות לראשונה על הבמה, והתדמית הזו תישאר עם הצופים עד לתום הסדרה. אלא שכאן מדובר לא רק על דמויות ספציפיות, אלא על אוכלוסיות שלמות, מה שהופך את ההטיה של איסט סייד לעצובה אף יותר.
דווקא בימים של פירוד, הסתה, הפגנות ומריבות בחברות הישראלית, איסט סייד נושאת באחריות רבה. ניכר כי היוצרים ניסו לרכך את המכה ולהציג את הנרטיב השנוי במחלוקת באור אנושי, אך למעשה יש לסדרה כיוון אחד מאוד ברור.
לכן, גם אם מתעלמים מפיצול האישיות של הסדרה, ולמרות הבטחות היוצרים להשמיע את המחלוקת בניטרליות, איסט סייד – כמו שמה – מייצגת צד אחד.
