אחת הטענות הנשמעות תדיר מפי תומכי הרפורמה המשפטית היא "בית המשפט הוא הרשות היחידה שאין עליה שום מגבלה". זו טענה שנשמעת שובת לב, אבל כל מי שקצת מכיר תיאוריה משטרית לועג לה, לכאורה בצדק. במצב עניינים רגיל, בית המשפט הוא הרשות החלשה ביותר. כביכול, איש איננו מגביל את טווח ההחלטות שבית המשפט רשאי לקבל, אך הוא מוגבל ממילא, בלי צורך בהגבלה חיצונית, מתוקף העובדה שבית המשפט נעדר מערכת קבלת החלטות עצמאית ומערכת ביצועית עצמאית.
בית המשפט אינו יכול לעסוק בכל נושא שעולה על דעתו, משום שכדי לעסוק בדבר מה הוא זקוק לבעל דין שיבקש ממנו לעסוק בכך. לכן, בית המשפט לא יכול להפעיל כלים של תכנון אסטרטגי וקביעת מדיניות, וכל מה שיש לו הוא הכוח להגיב לפעולת הרשויות שנגדו. בית המשפט נעדר גם גופי ביצוע שכפופים לו. הוא יכול להורות לממשלה להימנע מעשייה ולעתים רחוקות גם לעשות, אך אין לו היכולת לבצע דבר בעצמו. לכן, השוואת "מגבלות הסמכות" החביבה כל כך על דוברי ימין היא לכאורה שגויה קונספטואלית.
אלא שבמציאות הישראלית המצב מעט שונה. בניגוד לאמרה הידועה על בית המשפט שאין לו ארנק וגם לא חרב, בית המשפט העליון הישראלי יצר מנגנון מתוחכם שעוקף באופן חלקי את ה"בעיה" הזו. למעשה, הוא יצר יותר מאשר מנגנון אחד כזה (למשל: איון החובה להראות זכות עמידה הבטיחה שכמעט כל שאלת מדיניות חשובה תגיע לשולחן בית המשפט, כך שהמגבלה הנובעת מהצורך בבעלי דין תצטמצם מאוד), אבל כאן נתמקד רק באחד מהם: המוסד הישראלי הייחודי של יועץ משפטי לממשלה. גורם מסוג כזה שלא קיים בשום שיטת משטר ומשפט בעולם, שעליו אמר פרופ' אהרון ברק: "אני מסכים שזאת יצירה ישראלית. יש הרבה יצירות ישראליות שאין להן אסמכתאות. ולכן מיהרתי לכתוב את מה שאמרתי לכם בפסק דין. אם אתה שואל אותי מה היא האסמכתא לכך שחוות הדעת של היועץ היא הקובעת לממשלה באופן מוסמך מהו הדין, אז התשובה היא: האסמכתא היא פסק הדין של בית המשפט העליון. עוצמתו של היועץ המשפטי נשענת על בית המשפט העליון המפקח עליו".
למעשה, בשיטת המשטר הישראלית, יש לבית המשפט העליון, באופן חסר תקדים במסורת הדמוקרטית, שלוחה מרובת זרועות בתוך הרשות המבצעת. שלוחה שבסמכותה לתת הנחיות, משלל סוגים, לכל אחד מגורמי הרשות המבצעת, וזהו היועץ המשפטי לממשלה, הפועל הן באמצעות מחלקות ייעוץ וחקיקה הכפופות אליו והן באמצעות יועמ"שי המשרדים והלשכות המשפטיות הכפופות אליהם. מערכת משפטית שלמה שבמקום להעניק ייעוץ משפטי במובנו הקלאסי, קיבלה לידיה סמכות ושליחות שונות באופן מהותי: להיות מעין "בוס משפטי" של הרשות המבצעת.
כל זה היה עוד יכול להיחשב כסיטואציה הגיונית, אלמלא כניסתה של ה"סבירות" לתמונה. ברור הרי שהממשלה אינה רשאית, בניגוד אולי לאזרח הפרטי, ליהנות מהתחום האפור של האזור החוקי, ועליה להכפיף את עצמה לסטנדרטים גבוהים של חוקיות. לכן, אם הייעוץ המשפטי המחייב היה תחום רק לסוגיות של חוקיות, יתכן שלמרות העיוות המוסדי שיוצרת שלוחה של מערכת המשפט בתוך הרשות המבצעת, הנזק המעשי היה קטן. אולם בעולם שבו הסבירות הפכה לנורמה משפטית, היכולת לייצר דרכה מדיניות הפכה לבלתי מוגבלת. זה נכון במדיניות של מאבק בהסתננות, בסטנדרטים של מאבק בטרור, ובעוד שלל תחומים. בית המשפט הישראלי אמנם איננו בעל עוצמות של רשות מבצעת, אך הוא אינו רחוק משם. עוצמתו גדולה בהרבה מרשויות שופטות אחרות שאנחנו מכירים, וממילא גדל גם הצורך להגדיר לו גבולות גזרה ולהגביל את עוצמתו.
