החודש זכה פרויקט תגלית באות מפעל החיים הראשון מטעם פרס ירושלים לאחדות ישראל, לכבוד שנת ה־70 למדינה. המעמד שימש הזדמנות מצוינת לבחינה אמיתית ומפוכחת של אחדות העם היהודי ומצב היחסים המורכב עם יהדות התפוצות, אחת הסוגיות המרכזיות על סדר היום התקשורתי בימים אלו.
מדי שבוע מתפרסמת כותרת מטרידה חדשה המזהירה מפני ריחוק חסר תקדים בין ישראל לקהילות השונות. התחושה היא שאין כמעט הכרה של האחת בקשיים הנובעים ממציאות קיומה של האחרת, זאת לצד חשיפת חוסר הסכמה מהותי לגבי התנהלותה של ישראל במישורים רבים.
אין חילוקי דעות בקרב אנשי הציבור והפוליטיקאים בישראל בנוגע לחשיבות האסטרטגית של יהדות התפוצות ותמיכתה במדינה. ישראל בלא עורף אסטרטגי יהודי בעולם תהיה מוחלשת ומוגבלת בהיבט הכלכלי, הביטחוני והבינלאומי. יהדות התפוצות היא מכפיל כוח המפנה משאבים לקהילות ומשימות לאומיות בארץ, היא מעמידה קול תומך באינטרסים של ישראל ברמה הבינלאומית ומשמשת שותפה חיונית למימוש החזון הציוני של תקומת העם היהודי בארצו.
בעת האחרונה גוברת הדאגה לאור חילוקי דעות המתמקדים בעיקר בתחום הפוליטי־מדיני, ולא ניתנת תשומת לב למעמדם של הזרמים הלא אורתודוקסיים בישראל. במובן זה, דומה כי אתגרי השיח בין שתי הקהילות מתעצמים.
אולם דווקא בעידן מקוון זה, שבו לכל אחד עמדה ולכל אחד במה, נוצרה מציאות מקבילה המבוססת על תשתית יחסים בינאישית. במקום שיח שמנהלים ארגונים משני עברי האוקיינוס על פוליטיקה ופלורליזם יהודי (עם כל חשיבותם), קיימים כבר היום אלפי פורומים אישיים ואינטרנטיים של מאות אלפי צעירים שבהם מתקיים דיאלוג יומיומי, אישי, אנושי, עשיר ומגוון.
השיח בין הצעירים האלו אינו מושתת בהכרח על אבני מחלוקת ותפיסות אידאולוגיות טעונות, אלא דווקא על חוויות משותפות, השקפות עולם פרטניות ותחומי עניין מגוונים וחובקי עולם.
לצד האתגרים שאליהם נקלעים לעיתים קרובות היחסים המוסדיים בין הקהילות, הולך ומתרחב היקף היחסים האישיים בין הפרטים הצעירים המרכיבים אותן. קשרים מעין אלה, המבוססים על חיבור אנושי, יומיומי ומתמשך, הם התשתית היכולה לייצר עתיד חדש ליחסי ישראל והתפוצות, כמו גם העוגן למיצוב יחסים אלה בשנים הבאות כחלק מרכזי בחוסננו הלאומי.
לפני שמונה־עשרה שנים ממשלת ישראל ופילנתרופים יהודים בארץ ובעולם בחרו להקים בשותפות את פרויקט תגלית אשר יצר גשר ישיר עם צעירי התפוצות. מאז הגיעו יותר מחצי מיליון צעירים יהודים לסיור חינוכי בארץ בשיתוף כמאה אלף צעירים ישראלים, רובם חיילי צה"ל. מפגש זה היה בסיס למאות אלפי קשרים אישיים ישירים ומתמשכים ברמות שונות – יש שיאמרו כי זו רשת הקשרים המסועפת והחשובה ביותר בהיסטוריה היהודית.
צעירים אלו, המשקפים קשת רחבה של דעות וקולות, חולקים קבוצות פייסבוק, מבקרים זה את זה, מספקים זה לזה מידע רלוונטי, מסייעים זה לזה בקידום תחומי עניין משותפים כמו קריירה, לימודים ותחביבים ואף מעניקים תמיכה ועידוד בעיתות חירום.
מובן שגם שיח בנושאי פוליטיקה ותפיסות דתיות נערך במסגרת המפגש האנושי, אולם הוא נבנה על מסלול של הידברות מכבדת ולא התנצחות שוללת שאליו אנו נחשפים לא אחת בתקשורת.
אכן, למרות הסברה הרווחת שמילניאליים יהודים מתרחקים מישראל, מוכיחים הנתונים אחרת: ממחקר עדכני של אוניברסיטת ברנדייס בארה"ב עולה כי צעירי התפוצות מחוברים מאוד לישראל, במיוחד בהשוואה לדור של הוריהם, וכי למעשה פחות מ־10 אחוזים מבוגרי תגלית מגדירים עצמם לא מחוברים כלל למדינה. בקרב משתתפי הסיור עולה תחושת ההיקשרות לישראל ב־40 אחוז, ולמעלה מ־70 אחוז מהם מעוניינים לחזור ארצה תוך חמש שנים מתום סיורם.
עוד עולה כי 72 אחוז מבוגרי תגלית חשים במידה רבה כי המפגש עם מקביליהם הישראלים בסיור חשף אותם לנושאים ולהשקפות שהם חולקים עמם, בעוד 67 אחוז מהם דיווחו כי הם חשים חיבור לישראלים בעקבותיו. מדובר במחקר פוקח עיניים, במיוחד לאור העובדה כי משתתפים אלו הם כמעט מחצית מצעירי הקהילה היהודית בצפון אמריקה.
אין בנתונים אלו להפחית בחשיבות הערוץ הרשמי ליחסים בין הקהילות. חובה לעמול על ייצוב קשרים אלו ללא הפסק. עם זה, עלינו להכיר במציאות מקבילה מלאת הבטחה שנרקמת גם היא. עלינו האחריות לקדם את המפגש האנושי הנדרש לקיומה, למען תהיה זו מציאות חוצת דורות, ארוכת טווח ומשותפת.
גידי מרק הוא מנכ"ל תגלית
