בשנת 1978, שנה לאחר שהגיע עם משפחתו מירושלים לקריית־שמונה כדי לנהל את התיכון המקיף דנציגר בעיר הצפונית, פרסם צבי צמרת מאמר נוקב בכתב העת "שדמות" של התנועה הקיבוצית, תחת הכותרת הפרובוקטיבית: "עצה לידידים – חדלו להתנדב". במאמר תיאר את היחסים הטעונים בין הקיבוצניקים באצבע הגליל לתושבי קריית־שמונה, וטען שההתנדבות הקיבוצית בעיר מזיקה. הפעילות ההתנדבותית החיצונית והזמנית, טען צמרת, עלולה "לתרום" לשלוש בעיותיה העיקריות של קריית־שמונה: היא מוסיפה לתחושה של "תחנת רכבת", הנובעת מחוסר יציבות של האוכלוסייה; מגבירה את רגשי הנחיתות של התושבים; ומטפחת מנטליות של סעד ותלות בגורמים חיצוניים.
במקום להתנדב, הציע צמרת לחברי הקיבוצים להשתלב בעבודה בעיירות בתמורה מלאה, ולהבליט את העובדה שאינם "עושים טובה" לתושבים בעבודתם. לחברי הקיבוצים שכן מעוניינים להמשיך להתנדב, הציע צמרת ללמוד מהלכות צדקה ברמב"ם ולחשוב על התנדבות אחרת: נסתרת, מחנכת וצנועה, ששואפת כל הזמן להתבטלותה. המאמר עורר תגובות והדים רבים. במשך שנים הוא נלמד על ידי פעילים חברתיים וחברי גרעינים מכל רחבי הארץ, כקריאת כיוון לעשייה חברתית נכונה, בגובה העיניים וללא התנשאות.
המאמר "חִדלו להתנדב" הוזכר ביום שני השבוע, בהספדים הרבים שנישאו בהלווייתו של ד"ר צבי צמרת, שהלך לעולמו בגיל 78. עליזה בלוך, ידידתו של צמרת וראש עיריית בית־שמש – העיר שבה התגורר שנים רבות – הזכירה את המאמר הזה כטקסט מכונן, שהתווה דרך לה ולרבים אחרים.
אבל צמרת לא היה רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. לאורך כל חייו היה מופת לעשייה ציונית וחברתית משמעותית, במקומות שבהם בחר להתגורר עם משפחתו ובדרכים שבהן בחר לפעול. צבי צמרת, צביקה בפי חבריו, היה היסטוריון ואיש חינוך, מנכ"ל יד בן צבי במשך קרוב לשלושה עשורים ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, אבל יותר מכל תאריו הוא היה כל חייו אדם של חיבורים. נח"לאי מקיבוץ האון שהתגורר מרבית חייו בעיירות פיתוח בפריפריה, גלוי ראש שלימד שיעורים קבועים בישיבת הסדר, והאדם היחיד שזכה לקבל גם את פרס בן־גוריון וגם את פרס מוסקוביץ' לציונות. פסיפס האנשים שהגיעו ללוותו בדרכו האחרונה, העיד גם הוא על החיבורים הרבים שהצליח ליצור בחייו. התקבצו שם לחלוק לו כבוד אחרון דתיים ושאינם, אנשי שמאל ומתנחלים, תושבי קריית־שמונה ותושבי ירוחם, תושבי אפרת ותושבי בית־שמש.
"חלק ניכר של חיי הבוגרים אני לוחם בפערים ובתהומות בתוכנו, ומתמודד, כלשונו של אלתרמן, עם 'סרפד השנאה' שאופף אותנו. משך עשרות שנים אני עמל על חיבורים בין דתיים וחילונים, בין יושבי הקיבוצים והערים ובין יושבי עיירות הפיתוח, בין אשכנזים וספרדים, בין אנשי ימין ואנשי שמאל, בין עולים וּותיקים. התאמצתי לעשות זאת בעת עבודתי בכל המוסדות החינוכיים שניהלתי ובאלו שלימדתי ואני מלמד בהם. עשיתי זאת בחינוך הפורמלי ובחינוך הלא פורמלי, וכן בוועדות ציבוריות שונות שעמדתי בראשן או שנטלתי בהן חלק. זו הייתה דרכי ב־38 שנות חיי שבהן אשתי ואני בחרנו לחיות בעיירות פיתוח". את המשפטים הללו כתב צבי צמרת בפרק האחרון של האוטוביוגרפיה שלו, שאותה כתב בעשור האחרון אך לא זכה לראותה יוצאת לאור.
קסם המדבר
לשליחות הראשונה שלו בפריפריה יצא צמרת כבר בהיותו רווק בן 25, כשהתמנה למנהל התיכון במדרשת שדה־בוקר, והיה למנהל התיכון הצעיר בארץ באותה תקופה. בשדה־בוקר הוא גם הכיר את אשתו תמי, ששירתה במקום כמורה חיילת. כשסיים את תפקידו שם חזר לירושלים והקים את המכונים לחינוך יהודי ציוני (מלי"ץ) במשרד החינוך. לאחר שלוש שנים, בשנת 1977, הוא שוב יצא מהמרכז לשליחות חינוכית, הפעם בצידה השני של המדינה. "החלטתי כי איני יכול יותר להסתפק בדיבורים על ציונות, אלא עליי לעבור לעשייה ציונית ולהגשים ציונות", כתב בספרו. "כיוון שאלו היו ימים קשים של חדירות מחבלים ושל קטיושות רבות מגבול לבנון, סיכמתי עם רעייתי כי נעקור ליישוב פיתוח על גבול הצפון". וכך, בגיל 32 החל צמרת לנהל את תיכון דנציגר בקריית־שמונה.
"הייתה לנו הרגשה שאנו הולכים לתרום ב'מדבר צחיח'", כתב בגילוי לב, "אולם לא הכרנו את צדדיו האחרים של 'המדבר' – את קסמו, את יופיו, את חיוניותו. את החום הנהדר השורר בו. עדיין לא הכרנו אז את הסיבה העיקרית להתאהבותנו בעיירות הפיתוח, שהיא הגורם העיקרי לכך שמאז אנו נמשכים אליהן ומתגוררים בהן: את הקהילתיות ואת המשפחתיות האנושית".
במהלך תקופתו כמנהל תיכון דנציגר פתח בו צמרת את אחת ממעבדות המחשבים הראשונות בארץ, שילב מורים דתיים בצוות ההוראה החילוני והמסורתי, והכפיל את מספר התלמידים בבית הספר מ־360 ליותר מ־600. במקביל לעשייתו החינוכית הוא פעל בקריית־שמונה גם בתחומים אחרים, ויחד עם תושבים נוספים יזם את הקמת מפעל האלקטרוניקה אלקטו־גליל, הביא לחיזוק מערך הרופאים בעיר ולהקמת חדר מיון קדמי.
אחרי שש שנים בקריית־שמונה תכנן צמרת לצאת לשנת שבתון ולכתוב דוקטורט בהיסטוריה של החינוך, אך אז הוצע לו לנהל את יד בן צבי בירושלים. גם שנים לאחר שעזב את קריית־שמונה המשיך לשמור על קשר עם תושבי העיר ובעיקר עם תלמידיו מתיכון דנציגר. כמה מהם הגיעו השבוע להלווייתו.
אחרי המגורים בעיר הצפונית החליטו צבי ותמי צמרת שאינם יכולים לגור "סתם כך בירושלים", ובחרו להימנות עם תושביה הראשונים של היישוב אפרת בגוש עציון, מתוך תקווה שיתקיים בו שילוב בין דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים. באוגוסט 1983 הם היו בין עשרות המשפחות הראשונות באפרת, אך עד מהרה התאכזבו לגלות שהמקום אינו מתפתח כיישוב מעורב אלא כיישוב דתי עם משפחות חילוניות בודדות. לאחר שש שנים החליטו לעזוב את אפרת בעקבות החלטה של התושבים לדחות תוכנית של צמרת ומייסד אפרת, משה מושקוביץ, לקליטת עולים חדשים מברית המועצות.
קבוצת ירוחם
צמרת יצא לשנת שבתון כדי לכתוב דוקטורט כעמית מחקר במכון למורשת בן־גוריון, בנושא עיצוב מערכת החינוך בראשית שנות המדינה. במקום להתגורר במדרשת בן־גוריון כמתבקש, בחרה משפחת צמרת להתגורר בעיירה השכנה, ירוחם. החיבורים שיצרו עם תושבי העיירה באותה שנה נמשכו גם שנים רבות לאחר מכן. עשור לאחר מכן, בשנת 1998, ייסד צמרת, יחד עם מתן וילנאי, פרופסור אלכס לובוצקי, עדינה בר־שלום ואישים נוספים את "קבוצת ירוחם". הקבוצה הוקמה בתחילה כניסיון לייסד מפלגת מרכז לקראת בחירות 1999, אך מהר מאוד הפכה לקבוצה חברתית מגוונת, ללא יומרה פוליטית, שביקשה להכיר מקרוב את החברה הישראלית ואתגריה, ולחשוב יחד על עשייה חברתית משותפת. שם הקבוצה נולד בעקבות המקום שבו נפגשה לראשונה, אך צמרת ראה בו גם הצהרת כוונות וכתב: "אחד האינטרסים הברורים של הקבוצה היה הקשבה לפריפריה". עד היום, אחת לכמה חודשים, נוסעים חברי "קבוצת ירוחם" (ביניהם כותב שורות אלה), לסיור ביישובים שונים בארץ ומתוודעים לסיפוריהם דרך אנשי המקום.
בקיץ 1990, כשצמרת ביקש לשוב מהנגב לעבודתו כמנכ"ל יד בן צבי בירושלים, הוא התחבט שוב עם אשתו בשאלת מקום מגוריהם. הפעם בחרו בבית־שמש, שהייתה אז עיירת פיתוח עם כ־20 אלף תושבים. בראשית שנות ה־90 פעל צמרת, לצד עבודתו ביד בן צבי, גם בתחום קליטת העלייה ויצא לכמה שליחויות בבריה"מ, שהתפרקה באותן שנים. בשנת 1995 זכה בפרס אבי חי על "תרומתו החינוכית, החברתית והתרבותית הייחודית ורבת השנים להתקרבות בין יהודים ברוח ערכי המסורת, להעמקת החינוך היהודי והציוני ולחלוציות בשדה החינוך היהודי בערי השדה".
"מי היה מעלה על הדעת כי אני, שגדלתי בצל הדגל האדום, אשאר עם זיקה לציונות החילונית אך בו זמנית אהיה מורה בישיבה", כתב צמרת
שנה לאחר מכן, בעקבות מחלוקת על הסדרי התנועה בשבת ברחוב בר־אילן בירושלים, נקרא צמרת לעמוד בראש ועדה ציבורית שהוקמה כדי למצוא פתרון לסוגיה. הוועדה, שנקרא על שמו, המליצה לסגור את הכביש לתנועה בשבתות בשעות התפילה, ובנוסף המליצה על הקמת מועצה מיוחדת שתגבש אמנה ליחסי דתיים־חילונים. צמרת סיפר לי לפני מספר שנים שהראשון לציון באותה תקופה, הרב אליהו בקשי־דורון, אמר לחברי הוועדה: "אני מתחנן לפניכם, שהחרדים הקיצוניים לא ינצחו ושהבריונות החרדית לא תנצח. אני מאוד מקווה שתגיעו למציאת פשרה".
יוזמה חברתית נוספת שצמרת היה חבר בה הייתה "הפורום לאחריות לאומית", ובו כשישים נציגים מכל גוני החברה היהודית בארץ, שהתכנס בשנת 2000 ולאחר דיונים רבים ניסח יחד את "אמנת כינרת", מעין ניסוח מחודש של מגילת העצמאות. האמנה לא זכתה לקונצנזוס הרחב שמנסחיה ייחלו לו. "כשאני מתבונן ממרחק של שנים במאות השעות ששרפנו כולנו, איני מצטער", כתב צמרת, אך הודה: "הקושיה המעסיקה אותי כבר שנים, איך נצליח לחבר כאן ידיים – לא נפתרה".
מחאת אנשי המרכז
צמרת התעקש כל חייו להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא מיעט להתבטא בתחומים פוליטיים, אבל לפני כשנה, נוכח הוויכוחים וחילופי ההאשמות בין המחנות סביב אירועי הזיכרון ליצחק רבין, חש צורך להשמיע את מחאת אנשי המרכז. "נמאס לי מהמצב שבו צד אחד צועק על הצד השני 'הסתה, הסתה', אבל לא מכה על החזה של עצמו", אמר לי, והבהיר: "אני אומר את זה על שני הצדדים".
בשנת 2010, לאחר 27 שנים, סיים צמרת את תפקידו כמנכ"ל יד בן צבי, ומונה על ידי שר החינוך גדעון סער ליו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. הוא כיהן בתפקיד במשך כשנתיים. גם כשסיים את תפקידו, בגיל 67, סירב לנוח והמשיך בעשייה חברתית וחינוכית. בעירו בית־שמש הוא הצטרף לפורום "שולחן עגול" שהקים חברו, מנכ"ל גשר ותושב העיר, אילן גאל דור, במטרה לגשר בין תושבי בית־שמש החרדים לשאר התושבים. במשך כשנה נסע לירוחם מדי שבוע כדי לייעץ ולסייע למערכת החינוך המקומית, היה חבר פעיל בוועדת השמות הממשלתית, ולצד הוראה בכמה מוסדות אקדמיים, החל ללמד באופן קבוע בישיבת ההסדר בנתיבות.
בפרק האחרון של ספרו, שצפוי לראות אור בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים, כתב צמרת: "אחרי פרישתי לגמלאות, דומני ש'סגרתי מעגל'. מי היה יכול להעלות על הדעת כי אני, שגדלתי בצילו של הדגל האדום מעל בית ספרי ולצד תמונתו של סטלין בבית הילדים של גן־שמואל, אשאר עם זיקה ברורה לתנועת הפועלים ולציונות החילונית, אך בו זמנית אהיה מורה בישיבה? מי היה יכול להעלות על הדעת שאזכה לכך שחרדים ייחשבו לחבריי?…
"אני גאה ושמח כי משך חיי הצלחתי להתחבר לכל שבטי ישראל מכל העדות ומכל מיני זרמים אידיאולוגים־רעיוניים, דתיים ולא דתיים – מכל קצווי הארץ… כאשר אני סוקר את תולדות חיי אני מתבונן עליהם לא אחת 'בחיוך מוזהב'… לו הייתי יכול לבחור מחדש את מסלול חיי, הייתי יכול להעלות על הדעת מעט מאד מסלולי־חיים מרתקים יותר ומשמעותיים יותר. היום ברור לי כי העבודה החינוכית עולה על כולנה וכי נפלא להיות מחנך. אבל אני זכיתי ליותר מכך, הצלחתי לצרף חינוך פורמלי וחינוך לא פורמלי, מחקר אקדמי ופעילות ציבורית. לו היו אומרים לי בנעוריי כי אזכה לכך, לא הייתי מאמין".
