למרבה הצער, הרפורמה שמציע השר לוין אינה עושה דבר להגנת זכויות הנאשם, ולמעשה צועדת בכיוון הפוך. במקום להגביר את ההפרדה בין בית המשפט ובין הפרקליטות והמשטרה, ולחזק את הפיקוח של בית המשפט על רשויות החקירה, מוצע עתה לייצר מצב שבו הגופים הללו – בית המשפט, המשטרה והפרקליטות – יפעלו בצוותא חדא, תחת פיקוח הדוק של גורם אחד, העומד בראש הפירמידה. כתוצאה מכך אי אפשר עוד לצפות שבית המשפט יבקר את אופן הפעולה של רשויות החקירה, והאזרח הפשוט ימצא את עצמו מול מערכת אכיפה מרוסנת פחות מזו הפועלת כיום.
הדבר מעורר אצל רבים חשד לגבי המניעים של מנסחי הרפורמה. החשד הראשון הוא שמטרתה אינה להגן על האזרחים אלא רק על ראשי הקואליציה. אבל החשד החמור יותר נוגע לכוונות מנסחי הרפורמה באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל. מנהיגים רבים בארץ ובעולם מלינים על שבית המשפט מצר את צעדיהם, ואף על פי כן הם נזהרים מהעצמת כוחם דרך פגיעה בעצמאות הרשות השופטת. בשורש הזהירות הזו עומד חששם שימצאו את עצמם בעתיד באופוזיציה, והכוח העודף של הרשות המבצעת יפעל נגדם כחרב פיפיות. כלומר, קיים קשר הדוק בין פוטנציאל חילופי השלטון ובין העצמאות של הרשות השופטת. במדינות לא דמוקרטיות, שהסיכוי לחילופי שלטון בהן נמוך, בדרך כלל גם לא תתקיים רשות שופטת עצמאית. לכן הפגיעה הצפויה של הרפורמה בעצמאות הרשות השופטת נתפסת בקרב רבים בציבור כסימן לכך שכוונתם לערוך שינויים נוספים שישמרו את מעמדם בשלטון, כדי שהכוח הבלתי מרוסן שהרפורמה מעניקה לממשלה לא יופעל כנגדם.
גם מי שאינו מאמין שזו מטרת הרפורמה מבין בוודאי שהמבנה החוקתי שישרור במדינה לאחר כניסתה לתוקף יאפשר לשליט עתידי לשנות את חוקי הבחירות, להשתלט על אמצעי התקשורת ולקדם מהלכים אנטי־דמוקרטיים שימנעו חילופי שלטון, בלי שתעמוד מולו מערכת משפט. לכן אין פלא שהרפורמה המוצעת הצליחה לאחד נגדה, באופן חסר תקדים, כמעט את כל האקדמיה המשפטית, לרבות מבקריה החריפים של הרשות השופטת.
ראוי שמנסחי הרפורמה יתייחסו לחששות הללו. כדי להפיגם, עליהם להציע רפורמה שתכליתה לחזק את ההגנה על האזרח, באמצעות רשויות המרסנות ומאזנות זו את זו. רפורמה כזו תזכה בתמיכה הציבורית הנדרשת לשינוי חוקתי עמוק כל כך.
עמרי ידלין הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל־אביב, לשעבר נשיא מכללת ספיר
