השבוע שמעתי ברדיו פרשן אחד, לא חשוב מאיזה ערוץ, שמסביר את החלטת חמאס לשגר רקטות לעבר יישובי הדרום בשעות הלילה. "הם לא רוצים להגיע להסלמה, ולכן לא יורים טילים כשהילדים נמצאים בגנים". כלומר, שטיל ייפול באמצע הלילה על בית ובו ילדים רכים שנמים את שנתם – סבבה ובכיף, למה לא. שטיל ייפול על גן ילדים – זה כבר לא נראה טוב. הציניות הרצחנית הזו מרגיזה ומקוממת בדיוק כמו שהיא נשמעת, אבל בחמאס כנראה למדו משהו שבעולם התקשורתי המורכב שבו אנו חיים אין ברירה אלא להפנים: ילדים הם נשק תדמיתי.
זהו אינו דבר חדש. "אל תשלח ידך אל הנער" הוא אחד הפסוקים המצוטטים ביותר מהתנ"ך, שאף זכה לרפרנסים תרבותיים רבים. למרות שרוב מפרשי חז"ל טוענים שיצחק היה גבר בן 37 בזמן פרשת העקידה, המילה "נער" ריכזה לאורך ההיסטוריה את רוב תשומת הלב, וכולנו דמיינו נער צעיר שאינו יודע מימינו ומשמאלו נעקד על ידי אביו עד שהאלוקים מתערב בסצנה ומורה לאברהם לשחרר. מאז ועד היום ילדים סובלים מהווים סמל לגסותו ורשעותו של המשטר שבו הם חיים. כשאריה דרעי הכריז במערכת הבחירות של 2015 כי בישראל יש "900 אלף ילדים רעבים", גם הוא ידע היטב שמדובר לכל הפחות בהגזמה פרועה. אין דבר כזה. אלא מאי, המונח "ילדים רעבים" תופס את העין ואת הלב הרבה יותר מאשר "מבוגרים רעבים". למה? ככה.
קוראי טור זה יודעים היטב שאני משתייך לצד השמרני במפה הפוליטית. דווקא בשל כך, ציער אותי במיוחד לראות השבוע כיצד בעוד בחמאס למדו משהו על זהירות בפגיעה בילדים, גורמים אחרים כאילו רצו להוכיח שלא למדו כלום.
צריך להיות ברור: הנער שקרא קריאות בסגנון "אין עלי, עלי על האש" לעבר סבו של התינוק בן השנה וחצי – עלי דוואבשה שנשרף חיים בכפר דומא לפני כשלוש שנים – מייצג רק את עצמו. אין שום תופעה כזו של נערי גבעות הקוראים קריאות גנאי שכאלה, ואין שום גוף שמחנך אותם לכך. ואחרי כל ההסתייגויות האלה, צריך לומר שגם נער אחד זה יותר מדי. החברה שבה הוא חי, שברור כי היא סולדת מאמירות כאלה, חייבת להוקיע אותו ולנדות אותו. קודם כל בגלל עצם המעשה המחריד, אבל גם מבחינה תדמיתית. מי נותן לאחד כזה להסתובב במקומות שבהם יש מצלמות ומיקרופונים? זה נשמע ציני, אבל אין ברירה: מהר מאוד אוויל אחד יכול להכתים תנועת התיישבות שלמה.
בארה"ב, לעומת זאת, מדובר בסיפור שונה לגמרי. בששת השבועות האחרונים נעצרו בגבול מקסיקו למעלה מאלפיים ילדים, חלקם בני מספר חודשים בלבד, והופרדו מהוריהם בעוד אלה ממתינים לשימוע שיכריע האם הם רשאים להיכנס לארה"ב או לא. בינתיים, כידוע, חתם הנשיא דונלד טראמפ על צו המבטל את הפרדת המשפחות בזמן ההמתנה, אבל הנזק כבר נעשה. תקשורת המיינסטרים האמריקנית, שלא מסוגלת לסבול שנייה אחת במציאות שבה טראמפ יושב בבית הלבן, התנפלה על הסיפור הזה בידיים חשופות. לטראמפ ולממשל שלו יש שק שלם של תירוצים, שחלקם נכונים וחלקם סתם תירוצים: גם בתקופת אובמה נעצרו קטינים והושמו במחנות מסוגים שונים; חוקי ההגירה שנחקקו ברובם על ידי דמוקרטים לא מאפשרים כליאה של קטינים ולכן אין ברירה אלא להפרידם; כל הסיפור הזה בא בכדי לעמעם את הצלחת הפסגה בסינגפור בין טרמאפ לרודן קוריאה הצפונית; כל הסיפור הזה בא בכדי להסתיר את סיפור סוכני ה־FBI שפעלו במישרין נגד הקמפיין של טראמפ, ועוד ועוד.
אבל שוב, מישהו חייב להכניס את זה טוב טוב לראש: זה בכלל לא משנה. כשהציבור האמריקני – ולמעשה העולם כולו – מוצף בתמונות של ילדים נבוכים ועצובים במחנות על הגבול ללא הוריהם, אי אפשר לנצח בקרב התדמיתי הזה. אף אחד לא יכול. כשנשמעות הקלטות מהמחנות האלה של ילדים קטנים ובוכיים, אפילו מנהיג איראן – מהמדינות האכזריות והמרושעות בעולם – מסוגל בחציפות מדהימה לעמוד בנאום בטהרן ולזלוג דמעות תנין על ילדים מקסיקנים מסכנים.
ישנו כיום מאבק גלובלי בין שמרנות לליברליות. כל צד מנסה לשכנע בצדקת דרכו, וכל האמצעים כשרים. כל המאמצים הללו – ולא חשוב באיזו מדינה דמוקרטית מדובר – מרוכזים בסופו של דבר באחוז קטן מאוד באוכלוסייה שמתנדנד בין שתי האסכולות. הרי אף שמרן לא ישנה את דעתו הפוליטית בעקבות מקרה כזה או אחר, גם אם הוא מערב ילדים. העמדות מוצקות מדי ומקובעות מדי בשביל שדבר כזה יקרה. מי שקובע את זהות השלטון ברוב המקומות הם כמה עשרות אלפי אזרחים פה, מאה אלף שם, והדבר הוכח בצורה החדה ביותר בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב.
אם המחנה השמרני – ובגדול גם הצודק בעיניי – רוצה להמשיך ולהטביע את חותמו ולהישאר בשלטון, אלה האנשים שאליהם הוא צריך לכוון. ואת זה לא עושים בהתלהמות, קריאות גזעניות או הפרדת ילדים מהוריהם, לא משנה מה התירוצים לכך. זהו ריאל־פוליטיק קר שבמציאות של היום אין ברירה אלא לעבוד לפיו, וזה נכון מרחבת היציאה מבית המשפט המחוזי בלוד ועד גבול ארה"ב־מקסיקו, אי שם בערבות טקסס.
