הייתה תחושה קצת מוזרה להיכנס ביום שני בבוקר לבית המדרש בעיניים עוטות דוק של דמעות. קיוויתי שאנשים יחשבו שזה בגלל הרוח החורפית. אבל האמת היא שהיה יום קיצי למדי. הסיבה ללחלוחית הייתה ששמעתי בנסיעה את הפרקים הראשונים של "המגפה", ההסכת החדש של כאן 11 על אלימות כלפי נשים. והקול של מאיה קוסובר מספר את הסיפור של גלית נחום נכנס לי, כמו שאומרים היום, ללב וגם לעין. אחרי שאלו כבר רוככו מהצפייה בפרק מהעונה החדשה של "יוצאים מהכלל", שבו רוני קובן מביא תיעוד בזמן אמת מתחנת משטרה שמטפלת כל שנה באלפי תלונות של אלימות בתוך המשפחה. בתיעוד אפשר ממש לשמוע את הפחד המצמית, לחוש את חוסר האונים של מי שנגזר עליהן, כלשון חז"ל, לדור עם נחש בכפיפה אחת.
כאן המקום להעיר, אגב, בלי להיכנס לעניינים פוליטיים, שיצירות כאלו הן דוגמה מובהקת לתכנים שמימון ציבורי נחוץ ומוצדק עבורם, ואין זה מקרה שנוצרו במסגרת תאגיד השידור הציבורי. הרייטינג המסחרי שלהם לא משקף את הערך המוסף שהם מייצרים לחברה ולמדינה.אבל מה עושים אחרי שמנגבים את הדמעות? מהי התופעה שאיתה אנחנו מבקשים להתמודד? "אלימות" היא תשובה קלה מדי. ודאי שאלימות היא דבר נורא ואיום, ואסור לחסוך בחינוך ושיטור וחקיקה כדי להילחם בה. אבל לא לחינם הגדיר ארגון הבריאות העולמי את האלימות המינית כמגפה בפני עצמה. וגם לא לחינם יש תיוג וזיהוי מסוים של ארגונים התומכים בנפגעות עם מה שנקרא שמאלנים או פרוגרסיביים. כי אלימות היא רק צורת קצה של סיפור רחב הרבה יותר על יחסי גברים ונשים בבית ובכלל, שמוטמע כבר הרבה מאוד שנים בדי־אן־איי התרבותי שלנו.
גם היהדות אינה נקייה ממנו. אני זוכר איך לקראת החתונה למדתי את מחלוקת הפוסקים בשאלה אם בשעה שהאישה אסורה על האיש מותר לו להרביץ לה במקל. אבל האמת שהיהדות היא לא הסיפור כאן, כי בכל מה שקשור לזכויות האישה על גופה היא הקדימה את העולם המערבי בשלושת אלפים שנה בערך.
הפרק השני בפודקאסט נפתח כשד"ר דניאלה שבאר־שפירא מספרת על סקר שערכה, ובו ביקשה מהסטודנטיות לכתוב אם אי פעם חשו שפעלו בתוך קשר אינטימי מתוך סוג של אילוץ, כי לא היה להן נעים לומר "לא". ובמקביל ביקשה מהסטודנטים לכתוב אם אי פעם יצא להם להיות בקשר עם אישה כזו, שנענתה להם רק כי לא היה נעים לה לסרב. כשאספה את הפתקים התברר שמאה אחוז מן הנשים בקורס כתבו שאכן יצא להן לפעול כך. ואילו מאה אחוז מהגברים כתבו שמעולם לא נתקלו בסיטואציה כזו. המשך הפרק דן בסימני אזהרה מקדימים שנשים צריכות ללמוד לזהות במערכות יחסים בעייתיות. אבל בעיניי הסיפור הזה מראה ששורש העניין נמצא דווקא בעיוורון הגברי לחוסר האיזון ביחסים. בנטייה לקבל כמובנת מאליה את היותי מרכז ההוויה, ולצפות שהיא תכופף את עצמה לצרכיי.
ככלל, התנועה הפמיניסטית במשך הרבה מאוד שנים נוצרה והתעצבה בתוך מעגלי העצמה נשיים, ואולי החמיצה קצת את זה שהנשים מעולם לא היו הבעיה. הבעיה הייתה עם הגברים. כמו בבדיחה היהודית על ר' נפתלי מרופשיץ שחזר לביתו מן הדרשה בשבח מצוות הצדקה, ואשתו שאלה אם הוא סבור שהצליח להשפיע על המאזינים: "חצי מהעבודה בוודאי עשיתי", השיב, "הצלחתי לשכנע את העניים שכדאי להם לקבל צדקה. לגבי המחצית השנייה – שייתנו העשירים – עדיין איני יודע". הרבה מאוד אנרגיות הושקעו, ועדיין מושקעות, במחצית הראשונה. לשכנע נשים ונערות שהן ראויות לתפוס מקום. הרבה פחות מזה אנחנו משקיעים בללמד גברים ונערים לפנות אותו. כשתורת הסוד אומרת שבדור הגאולה תהיה עלייה בצד הנקבי של המציאות, היא לא רוצה רק שאישה תהיה ראש ממשלה. אולי גם. בעיקר היא מתכוונת לעולם שבו ערכים של ויתור והדדיות וראיית הצרכים של האחר יהיו ערכי ליבה שמונחלים גם לבנים שלנו.
"קצת מביך שאתה מספר לכולם שבכית", אומרת המתבגרת כשאני נותן לה לקרוא את הטור. "קצת", אני עונה, "אבל אולי גם זו התחלה של תיקון".
