"מי שחושב שניתן להמשיך את שגרת העפיפונים והשריפות – טועה", אמר בתחילת השבוע שר הביטחון אביגדור ליברמן בביקור בתעשייה האווירית. מי שחושב שניתן להמשיך עם שר הביטחון הזה – שוגה.
בואו ניזכר: מילה זו מילה; דיבורים ולא מעשים; אין נאמנות בלי אזרחות. אלה הסיסמאות המופרכות הידועות של ליברמן. הכול טוב ויפה לימי בחירות, או לתקופה שאתה יושב בה באופוזיציה וקל לך לעשות שרירים, לדבר על חיסול איסמאעיל הנייה תוך 24 שעות ולהטיח מילות גנאי בראש הממשלה. ברגע שאתה יושב בקומה העשירית בקריה בתל־אביב אתה מתנתק מבסיס האמירות שלך ומרחף חסר תשובות, כמו בלון הליום.
האמת היא שאין לשר הביטחון מושג. הוא לא יודע מה לעשות בעזה, ולא בטוח שגם במקומות אחרים. העמדות שהוא מציג בקבינט מבולבלות. ליברמן לא יודע מה להחליט עם המשאיות, עם הסחורות ועם הציוד. כמה להכניס לרצועה וכמה לא, אם בכלל. אין לו רעיונות שיחזירו את אברה מנגיסטו ואת גופות החיילים. ליברמן לא יודע מה לעשות עם עפיפוני הנפץ. אין דרך ולא שיטה. בסוף החליטו להגיב על העפיפונים בהפצצת מתקנים, כרגיל, אבל חמאס לא מתרגש ומשגר ביום שלישי בלילה עשרות טילים ורקטות. אז מה עכשיו? כובשים את עזה?
שר ביטחון צריך דמיון יוצר. ליברמן בינתיים יוצר ומטפח דמיונות שווא ומתכחש למציאות. כולם יודעים שיש בעזה משבר הומניטרי חמור, שאולי מוביל את האוכלוסייה שם לפעול לפעמים בדרך אובדנית ליד הגדר ובסביבה (150 הרוגים פלסטינים בחודש וחצי האחרונים). ליברמן אוסר על הצבא להשתמש במונח "משבר הומניטרי". בעולם שלו המצב ברצועה עם האנשים שמרימים בקושי את הראש מעל המים הוא רצוי, וכך זה צריך להימשך. לך תסביר לו שבסוף הכול מתפוצץ.
את המשבר בעזה מטפחים גם המצרים שהפסיקו את חלקם באספקת החשמל והפלסטינים ביו"ש שעצרו לחמאס את המשכורות. ישראל מחויבת לדאוג לרצועה בתוקף החלטות מדיניות אוויליות שקיבלנו אחרי הנסיגה מעזה, שלא ניתקו אותנו משם. בינתיים בעזה פועלת תעשיית הברחות אינסופית למרות המצור. לחמאס אין א־לוהים. הם מבריחים פנימה הכול, גם כסף איראני, גם דרך מנהרות, גם במעבר כרם־שלום. בדוק. אפילו החולים שעוברים לטיפול בישראל מצוידים בחומרי חבלה, אם אפשר.
ליברמן, ובמקרה זה גם הצבא, לא רוצים הודנה עם הפלסטינים בעזה. הם לא מאמינים בחמאס, ובטוחים שינצל את שנות ההפוגה להצטיידות. סיבוב לחימה נוסף הוא הפתרון הטריוויאלי שצה"ל נרתע ממנו. מלחמה חדשה בעזה תהפוך את הקיץ הישראלי לסיוט אלים שיבריח מכאן גם את התיירים שהגיעו. תושבי עוטף עזה, אחרי כל השריפות והפצמ"רים, יצטרכו לנדוד צפונה. שלא לדבר על האבדות בנפש אצלנו, בקרב חיילים ואזרחים כאחד, וגם בצד השני.
הייאוש מכה בעזתים, אבל גם בנו. מחשבה יוצרת אפשר לגלות אצל בודדים, למשל השר ישראל כץ שבא עם רעיון הקמת האי, אבל זה אפילו לא עולה לדיון, אולי בגלל חישובי אגו וקרדיט. בינתיים אין חזון אחר, אין אסטרטגיה ולא טקטיקה. אגב, מעניין לאן נעלמו כושר הפעולה, התחבולנות, הממזרות והתושייה שגילה ליברמן במהלך שנים רבות שבהן הקים חברות קש, נחלץ במקביל משלל מעקבים וחקירות משטרה, יצא בשלום מתיק שוחד, והכול נגד עמדת הפרקליטות. למה הוא לא מגייס את התכסיסנות הזאת למאבק מול חמאס?
ליברמן יושב על כיסאם של דוד בן גוריון, משה דיין, עזר ויצמן, שמעון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק ואחרים – כולם שרי ביטחון מנוסים, חושבים ומקוריים. ראיתי את ליברמן שלשום במזנון הכנסת, שמח ומדושן עם החברים שלו, מצטלם למזכרת של אחרים. מותר לו, אבל קשה לי להאמין שמכאן תצמח הבשורה
