אני פותחת חומש חדש, אבל הלב שלי עוד לא הדביק את הקצב. אני מתאבלת עם המשפחה על יעקב. אני בוכה עם יוסף על הפרידה השנייה והסופית מאבא אהוב. אני מרגיעה ומנחמת את האחים מהפחד שלהם מפני עונש ונקמה, שאינם מגיעים. אני נפרדת מיוסף ולא מצליחה באמת להשאיר אותו מאחור ולהפוך דף לדור הבא, למנהיג הבא.
אולי משום כך, כשאני קוראת את הפרקים שמספרים על מלך חדש שקם במצרים, אני מוצאת את דמותו של יוסף מציצה מבין האירועים המרכיבים את תחילתו של העם המתהווה.
משה נולד. ויש לו אימא שמצפינה אותו ומגינה עליו עד שאי אפשר יותר. ואחות שעומדת מרחוק ושומרת עליו ודואגת להציע את הדבר הנכון בזמן הנכון. ונסיכה שמצילה אותו כנגד כל הסיכויים, ושבוחרת לסכן את חייה ולצאת נגד גזירה של אביה, למען תינוק עברי חסר ישע.
והילד הזה זוכה להינצל ולגדול בארמון: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה… וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם.
מדרש המובא בילקוט שמעוני (רמז קסו) מדגיש שבבגרותו, כשמשה גדל, הוא מתגעגע הביתה, להוריו ומשפחתו. הוא מתאווה אליהם, בלשון המדרש. והגעגוע מושך אותו לצאת מהארמון הבטוח, לראות את הסבל של עמו. המדרש מתאר לנו את משה שגדל בארמון המצרי, לובש בגדי מלכות, אבל יודע מאין הגיע ולהיכן הוא שייך.
נאבק עם הזיכרונות
פרשנים ומדרשים שונים שמים לב לכך שהפסוקים מציינים בסמיכות, פעמיים, שמשה גדל. מדרש דברים רבה מתאר לנו את משה שגדל בצורה פיזית, מתבגר בבית פרעה, ומצד שני גדל גם בתפקיד בארמון: "ומהו שני פעמים, ויגדל הילד ויגדל משה? אלא למעלן גדול בקומה, וכאן בשררה" (דברים רבה ליברמן, ואתחנן).
התיאור הזה של משה, שגדל ובבגרותו מתחזק בבית פרעה, מהדהד לנו את יוסף שמגיע למצרים. גם יוסף, כמשה, הוא עברי שלא זוכה לגדול בארץ מולדתו, בתרבות ובקהילה שאליה הוא שייך. יוסף מתגעגע הביתה, נאבק בזיכרונות מבית אביו וממשפחתו, ובו בזמן מפתח את תפקידו וזהותו המצרית. גם יוסף גדל בארמון, צובר כוח ושררה.
אלא שנוכח הדמיון בין משה ויוסף עולה השאלה: כשמשה גדל בבית פרעה, הדבר הראשון שהתורה מתארת לנו שהוא עושה זה לצאת אל אחיו ולראות בסבלותם. משה לא נשאר כצופה פסיבי; הוא מציל איש עברי המוכה בידי איש מצרי, ובכך מבטא את זהותו ושייכותו בצורה ברורה וחד־משמעית. הוא אמנם גדל בחברה המצרית, אבל מהפסוקים נראה שהוא בוחר את קבוצת השייכות שלו ללא היסוס.
לעומתו, יוסף מגיע למצרים בדרך לא דרך. הוא מצליח לטפס בסולם החברתי, מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. הוא מתחתן ונולדים לו ילדים. הוא מושל במצרים ומנהל את המשבר הכלכלי־מדיני. אבל יוסף לא יוצא לראות בשלום אחיו. הוא יודע וזוכר היטב מאין בא ולאן הגיע (ומבטא זאת גם בשמות שהעניק לבניו). הוא זוכר את בית אביו, את אחיו ומשפחתו. הוא מודע לכך שיש משבר עולמי, והוא בוודאי שואל את עצמו כיצד משפחתו וקהילתו מתמודדים עם הרעב. אבל הוא לא יוצא אל אחיו. הוא לא רואה בסבלותם.
אמת, פרשנים שונים מתמודדים עם השאלה מדוע יוסף לא שלח לאביו מסר שהוא בחיים, אבל השאלה שאני מעלה מגיעה מזווית אחרת. הרי מדובר היה בשעת מצוקה. ייתכן שמשפחתו של יוסף גוועת ברעב. מדוע יוסף, בניגוד למשה, לא בודק בשלום משפחתו? וגם כשאחיו מגיעים אליו למצרים, עדיין יוסף לא ממהר לעדכן את אביו שהוא בחיים, אף שהוא שומע מהאחים על אבלו הממושך של יעקב. מדוע?
עטוף ברחמים
אני מבקשת להציע את ההסבר הבא. יוסף גדל בבית שבו אימו האהובה נפטרה בגיל צעיר. הוא גדל אמנם במשפחה גדולה עם אימהות ואחים, אבל יוסף היה יתום מאם. הוא היה אהוב על ידי אביו, אבל גם מובחן ונבדל בעקבות זאת. הוא יצא לראות בשלום אחיו פעם אחת, אבל זו הייתה הנקודה שבה חייו התהפכו. האחים לא מכירים בו, מתנכרים אליו, זורקים אותו לבור וגורמים למכירתו.
משה, לעומת זאת, גדל עטוף באהבה. גם כשהוא כבר לא גדל בבית עם משפחתו, הוא זוכר שאמא שלו הצפינה אותו וגידלה אותו עד שנגמל. הוא יודע שאחותו שמרה עליו. ובבגרותו, כשהוא פוגש את אהרן, אחיו מצליח להניח את הכבוד והאגו בצד, ובפשטות לשמוח לקראתו.
גם אם נסיבות חייהם של יוסף ומשה מהדהדות ומקבילות, נקודת המוצא היא שונה. האחד חווה ניכור וניתוק, השני נושא בליבו אהבת אם ומשפחה.
יוסף הצדיק, שנסיבות חייו השתנו והתהפכו כל כך הרבה פעמים, נושא בליבו טראומה שמהדהדת בכל הדורות, טראומה של ילד שגדל ללא אהבת אם שתגונן עליו. ילד שמחפש את אחיו ורוצה בקרבתם, אך נזרק לבור ערום בעוד אחיו יושבים לאכול לחם.
היכולת של משה לצאת מהארמון, גם אם הוא עדיין נראה מצרי (כפי שבנות יתרו מתארות), ולראות בסבל אחיו, נובעת מכך שאהבת המשפחה צרובה בנפשו. לכן גם כשהוא בורח, גם כשהוא מתרחק, הוא עדיין מזהה את עצמו עם אחיו ועם סבלם.
