ביום ההולדת הראשון שלי אחרי הרצח, לא רציתי לחגוג. לא רציתי שהיום הזה יגיע, ובעצם לא רציתי בכלל להיות. ניסיתי למצוא דרך להעניש את הזמן על שהעז להתקדם. על שהעז להביא אותי לפתחה של שנת קיום חדשה, כשבעוד שבוע בלבד אציין שנה לסוף קיומו של בעלי.
כעסתי ועודני כועסת על הקרבה המוגזמת בין תאריך הולדתי ליום הירצחו של רזיאל. לא מצאתי שום כתובת אחרת לכעסי מלבד אני עצמי. לא מצאתי שום מקום לבטא בו את תחושת הריקנות, מלבד פשוט להיעלם ולא להיות במשך היום הזה.
הטלתי וטו על חגיגות מכל סוג ליום ההולדת. הודעתי לחברות שאני לא מעוניינת לחגוג, וככה תכננתי להעביר את הזמן עד שאצליח להשכיח מכולם וגם ממני שהיום הזה קיים.
עברו חמש שנים ואני עדיין מתפוררת ומתפרקת כשעולה בי מבטה המאוכזב כל כך של רננה שלי, שהייתה אז רק בת 11
זה כמובן לא התאפשר. למרות לחציי הכבדים חברות טובות התעקשו, ואני נעניתי בסופו של דבר לבקשתן ויצאנו באותו הערב – לחגוג, במובן מסוים. הרגשתי שעל אף החלל שהמשיך להתפשט בגופי, אני מחובקת ונמצאת בידיים טובות ביום הטעון והכבד כל כך, שאיים לקבור אותי תחת יגון וכאב בלתי נגמרים.
לאחר מכן התברר לי שבשעה שהייתי טרודה ועסוקה במאמץ לחמוק מכל אזכור וחגיגה ובכלל בניסיון לשרוד עוד יום בשנה הנוראה ההיא, ילדיי, שהיו אז קטנים ומתוקים, שבורים וגיבורים, רק חיכו לחגוג לי ולהפגין אהבה וחיבוק בכל דרך שהכירו.
בשגרה שהם היו רגילים לה, יום ההולדת של אמא היה יום להפתיע אותה: לחכות שהיא תחזור מבית הספר או מלימודיה, לסדר לקראתה את הבית, להכין לה יחד עם אבא ארוחה טעימה, לקנות מתנה, לתלות שלטים, לכתוב שירים ומילות ברכה. רק לכך אמא מחכה: לברכתם ואהבתם של ילדיה. הם יודעים את זה. הם בטוחים בזה. ללא ספק. ככה היה בשנים הקודמות. ככה זה תמיד.
הם גם יודעים שהשנה זה צריך להיות עוד יותר מיוחד, עוד יותר גדול, כי אבא לא כאן למלא את חלקו במשימה, ולכן מלוא האחריות על שמחת היום הזה מונחת על כתפיהם.
בשעת לילה מאוחרת מאוד, כשחזרתי מהבילוי עם החברות, עשן סמיך ושחור של ריק עצום וחסר צורה כבר מילא לחלוטין את כל שדה הראייה שלי. ואז פתחתי את דלת הבית, ועל הספה חיכו לי שישה ילדים קטנים לבושי חג, עוטי חיוך וטרוטי עיניים. בהנהגתה של בתי הבכורה הם נשאו שלט ענק, הגישו ממתקים ומתנה גדולה עטופה בחינניות ילדותית נוגעת ללב, הריעו בקול “מזל טוב" מתרגש וניגשו אליי, לשמוח איתי.
בואי אמא
למזלי לא הופתעתי לגמרי. אושי והבחורים עדכנו אותי במתרחש בבית, כך שהיה לי מעט זמן לגרד שארית כוחות נפש, לאמץ חיוך קטן ולהתאפק לא לברוח או לכעוס על השעה המאוחרת שהם ערים בה. נמנעתי מכל תגובה חסרת סבלנות ורגישות על המחווה הכול כך מתוקה. לא ברחתי, נתתי להם לחבק אותי, וניסיתי להביע מעט רגשות חיבה ומשהו שהיה אמור להיראות כמו הפתעה וסיפוק.
אחרי כמה רגעים הודעתי שכדאי ללכת לישון כי מחר יש בית ספר, כיביתי את האורות והשכבתי את כולם לישון.
עברו חמש שנים, ומדי פעם הזיכרונות הקשים מהלילה ההוא ומהשנה ההיא מצליחים לברוח מתחת לשמיכה שאני משתדלת לחנוק ולהחביא אותם מתחתיה, בתקווה שייעלמו כלא היו.
עברו חמש שנים, ואני עדין מתפוררת ומתפרקת כשעולה בי זיכרון מבטה המאוכזב כל כך של רננה שלי, שהייתה אז רק בת 11. הייתי כל עולמה שגם ככה חרב עליה, ולא חלקתי איתה את מסע הכאב שעברתי לצידה, כשהיא אבודה בחלל ומנסה לתמרן בין שפיות המציאות לשיגעון האובדן.
עברו חמש שנים. במושגים של חיי החדשים ובהספקים שהמציאות זימנה לפתחנו זהו זמן אסטרונומי. ועדיין, לא הצלחתי למחול לעצמי על שלא ידעתי איך לאפשר להם להיות שם איתי באותו הלילה. למחול לעצמי על שלא רציתי בנוכחותם בשעות הכואבות ביותר שלי. על שנעלמתי להם, גם אז אבל גם בימים נוספים רבים מדי, שבהם נעדרתי שוב ושוב. ימים שבהם לא נכחתי באמת בחייהם, אלא בניסיונות משונים לברוח ממר גורלי – כשהם לא מבינים ואיש לא מסביר להם.
חמש שנים. ועדיין שמורים לי במגירה פתקים קטנים שהונחו על מיטתי לילה אחרי לילה. פתקים המבקשים את אמא, אמא שנמצאת בבית, אמא שגם כשהיא לא נמצאת היא נוכחת, אמא שרואה אותם, שעיניה הריקות מתמלאות שוב באור בכל פעם שמישהו מהם מדבר איתה.
הם לא היו לבד. למזלי היו מי שהיו יכולים לעטוף אותם ולאסוף את צערם במקומי. אבל זה לעולם לא יחליף את מה שהם רצו באמת. אותי.
ביום הולדתי הזה, חמש שנים אחר כך, אני מבקשת לגעת בחזרה בהם, בילדיי הגיבורים שהיו וגדלו יפה כל כך. אני מבקשת לומר להם סליחה. סליחה שלא יכולתי. שלא היו בי הכוחות.
וגם, תודה שהם עוד כאן, לא מוותרים, ממשיכים מדי שנה לחגוג, ולא נותנים לכאב של השנה ההיא להעיב על אהבתם אליי.
ביום הולדתי החל בשבת הזו אני מבקשת להתבונן בכאב ביעל של אז, לחבק אותה באהבה ולהבין ולשמוח בהקלה שאני כבר לא שם. גדלתי והתבגרתי. נתתי לזמן לחבוש את פצעיי וללמד אותי לנשום מחדש, ולהסכים להתנחם בידיעה שהעתיד שיגיע עוד יביא איתו נחמות רבות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
