עלייתו של איתמר בן גביר להר הבית לא שיבשה את הסדר הביטחוני. החשש הגדול מחמאס התאדה כלא היה ומלכתחילה הוא היה מוגזם. מי שעיניו בראשו ומבין את הנעשה ברצועת עזה מאז שומר החומות של מאי 2021 ומאז אוגוסט 2022 של "עלות השחר" יכול להבין עד כמה חמאס נטועה היום במה שהייתה הרשות הפלסטינית של אבו מאזן עד לפני שנתיים.
- בן גביר ונתניהו הציגו קו אחיד על הר הבית, החרדים התנגדו
- נתניהו מיישר קו עם הדרישה האמריקנית לסטטוס קוו בהר הבית
- בן גביר עלה להר הבית, וחשף את הבלוף של יחיא סנוואר
המודל של השלום הכלכלי פשוט דילג מרמאללה לעזה. הגזרים מצד אחד של כסף קטרי ופועלים עזתים בישראל והמקלות מצד שני של שינוי משוואת התגובה הישראלית בעקבות שני המבצעים ברצועה, עשו את שלהם. יחסי ישראל והרצועה התייצבו בשנה האחרונה על מודל תועלתני פשוט של כלכלה, כסף, שיקום הרצועה תמורת יציבות ביטחונית.
אין פירושו של דבר שהגאולה הגיעה לרצועה. ממש לא. חמאס עוסקת גם בשיקום היכולות הצבאיות שלה לאחר מבצע שומר החומות, מעבה מחדש את ארסנל החימוש שלה ואת מלאי הטילים. היא גם מנסה בדרכה לעורר את המציאות הביטחונית המתוחה ממילא ביהודה ושומרון כדי לשמר את רעיון ההתנגדות מבלי לשלם מחיר על כך בגזרת רצועת עזה.
אבל בשורה התחתונה, השקט נשמר ולא משנה איך נקרא לו: מדומה, משכר, מזויף וכו'. זה עדיין שקט שתושבי ישראל ובייחוד הפריפריה של עוטף הרצועה יכולים לברך עליו. לחמאס אין כוונות בינתיים לוותר על השקט הזה וזו הסיבה לאפס התגובה לעליית בן גביר להר הבית וגם לריסון שהיא הצליחה לכפות בעניין על השותף האקטיביסטי והקטן יותר בדמות ארגון הג'יהאד האסלאמי.
אבל אין פירוש הדבר שעומס יתר על המערכת, כלומר מהלכים נוספים שיתפסו כפרובוקציות עבור מי שבחודש מאי 2021 הגדירה את עצמה כמגינת ירושלים ויצאה למערכה על רקע אירועי שכונת שייח' ג'ראח או שמעון הצדיק (מחק המיותר), לא יובילו להחרפת המתח אצל הנהגת חמאס בין הרצון להמשיך ולהתמסר לשקט ולכלכלה ובין הנאמנות לצו המצפון האידיאולוגי שמחייב אותה להפר את השקט.
בינתיים, את המהלומה הרצינית והמשמעותית יותר סופגת ישראל לא מגזרת הרצועה אלא דווקא מהגזרה הערבית הרחבה יותר. התגובות הזועמות מסעודיה דרך איחוד האמירויות ועד ירדן השכנה הן עניין הרבה יותר משמעותי עבור ישראל. צריך להבין משהו מאד משמעותי. המרחב הערבי הוא אבן הפינה של האסטרטגיה הישראלית בוודאי של בנימין נתניהו.
על התשתית של הסכמי אברהם שאותם חותר נתניהו להרחיב, קם ועומד רעיון "קיר הברזל" הישראלי נגד איראן – בייחוד בצומת הדרכים שאליה צועדת ישראל בהקשר הזה, כאשר מצד אחד אין הסכם גרעין עם טהראן אבל מצד שני אין ערובות לבלימה מוסכמת של תוכנית הגרעין שלה. כל מהלך משמעותי, מדיני או צבאי, נגד טהראן עובר הן בוושינגטון אבל גם או בעיקר במפרץ הפרסי. בעניין הזה שותפותיה הפוטנציאליות של ישראל אינן ממש מונחות בכיסה ויידרשו את התמורות שלהן בעבור כינונו של אותו "קיר ברזל", כמו למשל צעדים בנושא הפלסטיני.
בהקשר הזה, עלייתו של בן גביר להר הבית – המרחב שיש לו משמעויות סמליות בעולם הערבי-אסלאמי, מחדדת את הדילמה של השותפות הערביות הנוכחיות והפוטנציאליות של ישראל במזרח התיכון. העלייה להר במובן הזה מטילה צל על האסטרטגיה המרכזית של נתניהו, שמבקש לחדש את שלדעתו נקטע בזמן כהונת ממשלת לפיד-בנט ואף לקחת את העניין צעד או שניים קדימה.
פרשת עליית בן גביר להר הבית חושפת אם כן את נקודת התורפה העיקרית של ממשלת נתניהו השישית שמהווה מפגש בין גורמים כמו הליכוד המחזיקים בגישה פרגמטית ביסודה המבקשת לקדם אסטרטגיה גם תוך עמעום סוגיות שבמחלוקת עם העולם והאזור, לבין גורמים המחזיקים בגישה אידיאולוגית שאינה נוטה לפשרות ואף מבקשת לחדד היבטים סמליים (לרבות כאלה המעוררים מחלוקת).
נתניהו אמנם ניסה במהלך האירוע למצוא את דרך האמצע. הוא אישר מצד אחד את הביקור כדי שלא להיראות כמי שהתקפל ומצד שני הפך אותו למוצנע, אבל במבחן התוצאה הכולל ספק אם יצא ממנו בשלום. אם יש דבר שניתן ללמוד ממנו בעקבות האירוע הרי שמדובר על אותה התנגשות פנימית בתוך הממשלה בין אנשי האמצע הפרגמטיים לבין אנשי הקצה האידיאולוגיים שתקשה מאד על היכולת לקדם את הדרך שנתניהו עצמו סימן כמפתח עיקרי להבטחת הביטחון הלאומי של ישראל בעשור הנוכחי.
בהיבט הזה, ברור מעל לכל ספק כי בהשוואה לממשלות העבר שלו נתניהו פועל כיום בסביבה שונה לגמרי שעלולה לייצר לאורך זמן תקיעות אסטרטגית דווקא בתקופה שמעמידה בפני ישראל אולי את האתגרים הביטחוניים המשמעותיים ביותר של השנים האחרונות.
