כשילדיי היו קטנים, הייתי שולחת אותם מדי בוקר לפעוטון ומתפללת. אצל הבן הגדול זה היה קשה במיוחד. בשנה שבה נולד התפרסמו כמה מקרים של התעללות בתינוקות. סרטונים מעוררי פלצות שודרו כמעט מדי ערב בטלוויזיה, ואני הייתי מסיבה את ראשי כמסרבת להאמין, מעדיפה לא לצפות כדי שלא יבואו לי סיוטים בלילה.
בחרתי לו מטפלות חמות ומומלצות, כאלו שזכו לתשבחות משלל הורים בשכונה, ועדיין, בכל בוקר הייתי נפרדת ממנו לשלום, נכנסת לאוטו ומתפללת ששמתי אותו במקום טוב. שהאישה החייכנית ומסבירת הפנים שעומדת בדלת לא עושה הצגה והיא באמת אוהבת ילדים, חמה ומחבקת כפי שהיא מציגה את עצמה. לפעמים הייתי מקדימה בכוונה את שעת האיסוף ונעמדת מאחורי הדלת כדי לשמוע אם יש קולות חשודים.
גם הוריה של יסמין וינטה הקטנה הכניסו את התינוקת שלהם למקום מומלץ. גם הם, כמו מאות אלפי הורים בישראל שמו בצד את החששות והניחו את הילדה בידיה של אישה זרה כי אין ברירה, וזה המצב, וכולנו עוברים בחיים את הרגע הזה.
והרגע הזה, הרגע הנורא הזה, שבו את קולטת שהפקדת את הדבר היקר לך מכל בידיה של מפלצת, הוא תסריט האימים של כל הורה בישראל. יש הורים שמעדיפים לשלוח ילדים לפעוטון גדול, כי מה הסיכוי שמטפלת תתעלל שם בתינוק וכל הצוות מסביבה יעמוד מנגד. והנה, גם זה קרה. אישה מטיחה תינוקת במזרן, לאחר מכן יושבת עליה וגולשת בנייד עד שגופה הקטן נופח את נשמתו. ואין בנמצא איש שיגן עליה מפני אכזריותה. ולרגע היא לא שואלת את עצמה – אולי אני במקצוע הלא נכון? אולי עדיף שלא אטפל בילדים אם העבודה איתם מעוררת בי כל כך הרבה אגרסיות?
עד היום אין לי מושג אם צדקתי בכל הבחירות שלי. אין לי דרך לדעת אם לא הייתה לפחות פעם אחת שבה אחד מילדיי רותק לכיסא או נדחף למזרן בכוח
עד היום אין לי מושג אם צדקתי בכל הבחירות. אין לי דרך לדעת האם לא הייתה לפחות פעם אחת שבה אחד מהם רותק לכיסא, נדחף למזרן בכוח או שהטיחו בו מילים מעליבות. המציאות הזאת, שבה מאות אלפי הורים שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך ומתפללים לטוב, המציאות הזאת חייבת להיפסק.
מאות תיקים נפתחו בשנים האחרונות על מקרים של התעללות בחסרי ישע. 90 אחוז מהם נסגרו מחוסר ראיות. חוק הפיקוח, שאמור להסדיר את כל עניין החינוך לפעוטות בגיל לידה עד שלוש עדיין תקוע בדיונים. במציאות של היום, יותר קשה לפתוח בסטה בשוק הכרמל מאשר להקים פעוטון. גם עבריין מורשע יכול להחליט ביום בהיר שהוא מקים משפחתון. הוא לא זקוק לרישוי, גם לא לתקנים, אין לו צורך בהכשרת סייעות והוא ירוויח ימבה של כסף בחודש. היעדר הפיקוח הופך את התחום לפרוץ. מפלטם של אנשים שחלקם מחפשים כסף קל במינימום מאמץ וטפסים וללא כל רקע רלוונטי בטיפול בילדים.
השלב הראשון והכמעט מתבקש הוא לנהל רישום של כל המוסדות ולחייב אותם להציב מצלמות אבטחה. ח"כ איציק שמולי מנסה כבר שנתיים לקדם חוק כזה אך לדבריו הוא נתקל בהתנגדות של משרד המשפטים מטעמים של צנעת הפרט.
במקביל עברה בממשלה החלטה על הקמת מועצה לגיל הרך שתגדיר את הקריטריונים הבטיחותיים לטיפול. שנה עברה מאז ודבר לא קרה. משרדי הממשלה מתווכחים ביניהם מי יעמוד בראש המועצה, ולמי ישויך התחום שכרגע נמצא בידיים של משרד הרווחה.
הכול מתחיל משם. ממתי ילדים הם רווחה? קודם לכן הם היו שייכים למשרד הכלכלה. במשך שנים השתרשה כאן תפיסה שהמסגרות לילדים בתחילת חייהם הן למעשה הסדר לנשים עובדות. מין פשרה לא מתוכננת שנועדה למצוא להם פתרון בזמן שאמא לא בבית. השנה היא 2018. רוב הנשים בישראל עובדות ולא כברירת מחדל. לא הגיע הזמן להעביר את ילדיהן לאחריות משרד החינוך?
בגיל הכי חסר אונים שלהם, בתקופה הכי קריטית לגידולם, זו שתקבע את מידת הביטחון שלהם בבני אדם, זו שתכריע אם הם יגדלו בבריאות ובשפיות או במציאות טראומטית שעלולה לשנות את כל נטיותיהם הרגשיות, ילדינו מופקרים למסגרות לא מפוקחות ואין מי שיגן עליהם.
13 שנה עברו מאז שבני נולד והתחלתי לשמוע את סיפורי הזוועה האלו. כבר אז אמרו שחייבים למצוא פתרון והתכנסו אי־אלו ועדות שלא העלו דבר. כמה תינוקות כמו יסמין ייפגעו לפני שהמדינה תתעורר? ממשלת ישראל מיהרה להתכנס לדון בגורלו של אירוויזיון שאמור להתרחש כאן בעוד שנה. אבל שלומם של הילדים שלנו, העניין שאמור להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי – הוא משום מה תמיד סובל דיחוי.
