בבוקר שבת אחת, חזרנו לפנימייה אחרי הקידוש וגילינו שבזמן שהתפללנו בבית המדרש ונשנשנו קוגל ירושלמי בחדר האוכל, גנב פשט על החדרים שלנו. הוא לקח כסף מזומן, שעונים, בשמים ומכונות גילוח ואפילו את הצעיף הרמס הנדיר שבנצי שם בדוי קיבל מסבתא שלו שגרה בצרפת. אין מה להגיד, גנב בר־מזל הוא היה. שהרי נדיר למצוא את הפנימייה ריקה לגמרי, ועוד בשבת בבוקר שבה השינה משובחת וכדת נפש משיבת, כמאמר המשורר.
חוץ מזה שהיה גנב בר־מזל, הוא היה גם בלגניסט לא קטן. תכולת הארונות שלנו הייתה שפוכה על הרצפה כמעט לגמרי, ערמות של בגדים, בקבוקי שמפו, דאודורנטים, קולבים עם חולצות לבנות, ספרים ועיתונים מעורבבים זה בזה. בחורים התחילו להעלות ספקולציות מי זה יכול להיות, אבל כל הכיוונים נשללו בזה אחר זה. ואני, עוד לפני ששמתי לב מה נגנב ממני ואם בכלל, ראיתי אותם פזורים ברחבי הפנימייה. פה אחד, שם אחד, שהרי דפים מתעופפים היטב לכל עבר. הצבע אזל לי מהפנים, הרגשתי איך הדופק שלי מואץ. התכופפתי להרים את הראשון ואז את השני, אבל השלישי והרביעי כבר היו בידיים של בנצי ובידיים של צביקה והם קראו בהם, והחזירו לי אותם במבטים מלאי רחמים. בכל זאת המשכתי לאסוף אותם אחד־אחד אל תוך הניילונית, שניים מהם לא מצאתי עד היום.
כמה ימים אחר כך, צביקה ניגש אליי באמצע סדר א' ואמר לי כממתיק סוד, תשמע בנאדם, אתה יודע שאני אוהב אותך ושאני לא אומר לך דברים סתם, אבל אתה חייב לעשות עם זה משהו. ואני שאלתי, עם מה אחי, וצביקה אמר, אל תשחק אותה שאתה לא יודע. ואני באמת לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ואמרתי לו, צביקה אני מבטיח לך שאין לי מושג על מה אתה מדבר. וצביקה לקח נשימה ארוכה ואמר, השירים האלה. ואני פתאום הבנתי והתביישתי מאוד וחייכתי במבוכה אבל צביקה אמר, די די, תפסיק להצטנע. אני לא צוחק. לך תשתכלל בזה, לך תוציא ספר, לך תקריא אותם לאנשים. לא יודע. לך תעשה איתם משהו. דברים כאלה לא משאירים במגירה. ואני עשיתי תנועה כזו של ביטול עם היד ואמרתי "נה" ובאמת התכוונתי ל"נה" הזה. אבל צביקה לא הרפה, ומן הון להון מצאתי את עצמי לילה חורפי אחד עומד עם כל המראה הישיבתי שלי באיזה פאב אפלולי בתל־אביב ומקריא בקול רועד טיוטת שיר שנקרא אז "אלף נכנסים". בקהל ישבו ארבעה היפסטרים, בחורה עם שיער קצוץ מחומצן ללבן שהסתכלה עליי בספק פחד, ספק תיעוב, ברמן עייף וצביקה, שברגע שסיימתי לקרוא את השיר מחא כפיים בטירוף כאילו שאני מינימום חנן בן־ארי.
את השירים הראשונים כתבתי בעזרת הנשים של הישיבה הקטנה. הייתי בן 15 בערך והרגשתי דחף פנימי, ממש כורח, להביע את עצמי ואת הקונפליקטים שחוויתי, באמצעי כלשהו. הכתיבה הייתה לי טבעית. שפכתי לדפים ההם את כל התהיות הקיומיות שהיו לי אז, כבן לחוזרים בתשובה בתוככי החברה החרדית המגובשת, כמזרחי בחברה אשכנזית וכאמן בסביבה מאוד שכלתנית, לא שיתפתי את הטקסטים עם אף אחד. הרגשתי שעצם מעשה הכתיבה שלהם הוא לא "ישיבתי", לא גברי וכמובן לא חרדי.
אבל לפעמים יש לקדוש ברוך הוא תוכניות יצירתיות להוציא דברים לאור, ומאז ביקורו של הגנב ההוא דבר השמועה על היותי כותב עשתה כנפיים. פה ושם הייתי מקבל שירים אנונימיים מבחורים בישיבה שביקשו ממני להביע את דעתי על הטקסטים שלהם או סתם רצו לשתף. הבנתי אט־אט שגם בתוככי הישיבה הליטאית שלנו, גם בתוככי החברה הלמדנית והקרה, רוחשת תנועה נפשית פנימית עמוקה. למדתי שחוסר עשוי להוליד שפע. בין קירות הישיבה המתקלפים, אלה שאף תמונה לא נתלתה עליהם מעולם – נולדים החלומות הגדולים ביותר. עולם התוכן התת־קרקעי של החברה החרדית בכלל ושל עולם הישיבות בפרט נכתב בתוך מחברות סודיות תחת הגמרא, על דפים מזדמנים, מוסתרים בתוך ארון פנימייה סגפני. בתוך עולם שבו אין מקום לתרבות, פנאי או יצירה שאיננה תורה, נבראים עולמות שלמים של סיפורים.
השבוע, חגגנו השקה לספר השירה השני שלי "פרגוד". באה המשפחה שלי ואנשים שאני מכיר מכל מיני צמתים בחיים וכמובן צביקה ובנצי שם בדוי ועוד כל מיני חברים מהישיבה. בסוף הערב ניגש אליי אחד מהם, חבר שלא פגשתי שנים, הוא הושיט לי דף ואמר, קח, זה שלך. הוא קרץ ואני הצצתי בדף וגיליתי את אחד השירים האבודים ההם שלא מצאתי באותה שבת בבוקר. ומי שבמקרה קורא את הטור הזה ומחזיק בשיר האבוד האחרון, יכול להשאיר אותו אצלו.
