בהרצאותיי במשך השנים על מדינה יהודית ודמוקרטית, טענתי שוב ושוב שקביעתם של חוגים ליברליים קיצוניים בדבר סתירה מובהקת בין שתי מערכות הערכים, שבגללה ממילא יש להסתפק בהגדרת זהות דמוקרטית בלבד, שגויה וגם מסוכנת.
היא שגויה משום שכל אחד מאיתנו מקיים בתוכו ריבוי זהויות: אנחנו פרטים, בני זוג, הורים לילדינו וילדים להורינו, חברי קהילה ואזרחי המדינה. בין כל הזהויות הללו יש לא מעט מתחים, אבל אם מישהו יאמר לנו שהמתחים עולים לכדי סתירה מהותית, ומתוך כך יש לבחור רק באחת מן הזהויות – מן הסתם היינו זורקים אותו מכל המדרגות.
- הרפורמות במערכת המשפט: לא "הפיכה משטרית" – הפיכת נגד
- חוק בן גביר, בחירת יו"ר הכנסת ושינוי חוקי יסוד: המכשולים בדרך להשבעת הממשלה
אנחנו מעדיפים לחיות את המתחים ולהכריע ביניהם, לא לחיות חיים מסורסים בזהות אחת בלבד. הוא הדין לגבי התפיסה של "יהודית ודמוקרטית". אבל תפיסת הסתירה גם מסוכנת, משום שאם אכן ישתכנעו חלקים גדולים בציבור שיש סתירה בין הזהויות – הם עלולים להעדיף דווקא את היהודית על פני הדמוקרטית.
אשר יגורנו בא לנו: ההסכמים הקואליציוניים הנרקמים אכן מבשרים העדפה של "היהודית" על פני "הדמוקרטית" במובן הלאומי. כך מול ערביי ישראל והפלסטינים ביהודה ושומרון, וגם במובן הדתי, מול הציבור החילוני והזרמים שאינם אורתודוקסיים.
הטענה שהדבר נעשה כתגובה למשיכת חבל קיצונית מדי של המחנה הליברלי אינה מנחמת כלל. כשהחבל נמתח חזק משני קצותיו, רוב הסיכויים שלא יגיע לכדי איזון, אלא דווקא ייקרע.
יתרה מכך, שיטת הממשל בישראל מעניקה כוח יתר למפלגות קצה. זה נכון במיוחד כשפוליטיקה של זהויות – במקום פוליטיקה של ערכים וצרכים – על רקע ההשפעה הרעילה של הרשתות החברתיות, מנטרלת את אפשרות הקואליציה הטבעית של מפלגות המרכז.
המצב הזה ילך ויחריף ככל שכוחם הדמוגרפי של מגזרי הקצה – החרדים והערבים – ילך ויגדל. במצב כזה לא תימצא עוד הסכמה רחבה לשילוב המאזן של "יהודית ודמוקרטית": הערבים ידחו את היהודית, החרדים והחרד"לים את הדמוקרטית. הם ישלמו לה מס שפתיים, אבל יתייחסו אליה בפועל רק כביטוי לשלטון הרוב. מי שלא מאמין, שיתבונן בגזילת הקופה הציבורית ובכפיית הערכים האורתודוקסיים המתארגנת ממש בימים אלה. אם הימין ימשיך להיכנע לחרדים ולחרד"לים לצורך הבטחת שלטונו, עלול לגדול גם הפיתוי בשמאל לוותר למפלגות הערביות על חלק ממרכיבי המדינה היהודית, כדי להפוך את החזרה לשלטון לריאלית מבחינתו.
לכן צריכות שלוש מפלגות המרכז הגדולות – הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי – להסכים על שינוי כללי המשחק: קודם כול, שינוי שיטת הבחירות כך שראש המפלגה הגדולה ביותר הופך אוטומטית למרכיב הממשלה. כך יעברו רבים ממצביעי המפלגות הקטנות להצביע למפלגה הגדולה בגוש שלהם, ומרכיב הממשלה לא יזדקק לשחד את ראשי המפלגות הקטנות כדי שיתמכו בו. אבל השינוי הזה אינו מספיק. כדי להבטיח לאורך שנים את האיזון היהודי־דמוקרטי, דרושה גם הסכמה על חוקה יהודית־דמוקרטית.
הנה, אפוא, ההצעה: נשיא המדינה יכריז על יוזמה לכתיבת חוקה, תחת חסות בית הנשיא. כל נציגי המגזרים בחברה בישראל יוזמנו להשתתף בניסוחה. רצוי מאוד שלא יהיו אלה פוליטיקאים מכהנים, אלא אנשי ציבור חופשיים ברוחם. ההכרעות יתקבלו ברוב מיוחס אבל לא גבוה מדי, ולאף מגזר לא תהיה זכות וטו. מסמך החוקה עצמו, לעומת זאת, ישוריין ברוב גדול במיוחד, כך שלא יהיה קל לשנותו.
נוסף על כך יוקם בית דין חוקתי חדש, שלא יכהנו בו רק שופטים אלא גם אנשי רוח ממגוון תחומים ומגזרים, שהרי ההכרעות בבית דין כזה הן יותר אתיות ממשפטיות. יהיו שם רבנים, אקדמאים, סופרים, עיתונאים ועוד. לעומת זאת, אין מניעה ששופטי בג"ץ ימשיכו לדון בעתירות המנהליות שהם מקבלים נגד החלטות הרשות המבצעת, ולא נגד הרשות המחוקקת.
למשפטנים, כבר התברר, יש נטייה לקבוע הכרעות חדות – לעיתים כאלה שאינן מתחשבות במציאות. רצוי, אפוא, שאת ההכרעות על הפרשנות החוקתית יקבלו אנשים שיש להם גם ניסיון בחיים הציבוריים הממשיים, שמכירים בצורך לקבל פשרות המתחשבות במציאות. מהלך כזה גם ינטרל את ההשלכה שיוצרת המחלוקת הפוליטית לגבי האמון בהכרעות שופטי בג"ץ ובמערכת המשפט כולה.
