התלהבות יתר קלה נרשמה ברשתות החברתיות בסוף השבוע שעבר, כשבצלאל סמוטריץ' הגיע לתוכנית "פגוש את העיתונות", ופגש באולפן גם את השר לביטחון הפנים היוצא עמר בר־לב. סמוטריץ' לחץ את ידו של בר־לב והצהיר בחמימות: "אמרתי יותר מפעם אחת שעמר מסיים עכשיו המון שנים של שירות חשוב במדינת ישראל. היה כיף להתווכח איתו, היה כיף לחלוק איתו. אני חושב שעם ישראל כולו חייב לך תודה ענקית. הקדשת את כל חייך לעם ישראל".
מוזר שפרגון מוצדק ליריב פוליטי – ולא חלילה על דעותיו, אלא רק על תרומתו למדינה – הפך באחרונה למעשה שגורר מחיאות כפיים. אגב, פרגון למי שנמצא בדרכו החוצה זה קל. הייתי רוצה לראות יחס מכבד יותר בזמן אמת, גם כשהמפרגן נמצא באופוזיציה והמפורגן בקואליציה. ימי הימין באופוזיציה לא התאפיינו ביחס מכבד ומלבב כלפי המחנה האחר, ובפרט לא כלפי שותפים לשעבר לדרך.
בימים כתיקונם, חברי האופוזיציה והקואליציה משתפים פעולה בהצעות חוק מסוימות. יודעי דבר מספרים שגם הקיצוניים ביותר שבהם יושבים יחד לארוחת צהריים במזנון. אלא שהכנסת הקודמת התאפיינה באפס שיתוף פעולה בין הגושים, עד כדי כך שחבר כנסת שנתפס בשיחה ידידותית עם מישהו מהמחנה השני – נתבע מיד להצטדק ולהסביר שזה היה במקרה.
החזרה המסתמנת למרחב של כבוד הדדי מבורכת בהחלט. מי ייתן ונזכה לשמוע מסמוטריץ' ביטויים כאלה גם כלפי נפתלי בנט, למשל. כמו בר־לב, גם הוא שירת ביחידה מובחרת, עסק בהמשך בפעילות ציונית, ולימים עזב קריירה נוחה ומתגמלת בהיי־טק לטובת פעילות פוליטית. בנט כיהן כשר הכלכלה, כשר החינוך ולתקופה קצרה גם כשר הביטחון, היה חבר קבינט – ובלשונו של סמוטריץ', השלים שנים של שירות חשוב במדינת ישראל.
נכון, היו לו כמה החלטות שגויות בסוף ימיו בפוליטיקה, ששיאן בהקמת הממשלה עם השמאל ורע"ם על בסיס מהלך חמור מאוד של הפרת הבטחות. קשה לומר מילה טובה על המהלך הזה, אבל אם אנחנו רוצים לכבד אנשים שתרמו למדינה מזמנם וממרצם – הגיע הזמן להפסיק להתייחס אליו כאל מוקצה.
חשוב לחדד: לא רק כבודו של בנט האיש הוא העניין. אומנם הופצו על בנט כמה שקרים בוטים, ועכשיו הוא מנסה לרדוף אחרי מפיציהם, אבל את רוב הביקורת כלפיו הוא הרוויח ביושר. הנקודה היא שאנשיו של בנימין נתניהו – שהם חלק חשוב בגוש הימין, אם כי לא כולו – מנסים להציג כל ביקורת עליו כבלתי לגיטימית, טהרנית ומתנשאת. מאז הקמת ממשלת בנט־לפיד הם אף הצטיידו בטיעון נהדר: עכשיו הם מסבירים שבכל פעם שמישהו מנסה "לאגף את הליכוד מימין", בסוף תמיד מתברר שהוא בכלל שמאל. גם נתניהו עצמו כותב בספרו שפיטר את בנט ב־2007 כי הבין שהוא שאפתן ולא אידיאליסט.
סמוטריץ' כבר נכווה באש הזו כשהתעקש במשא ומתן על תיקים מסוימים ועקרונות שבשמם הוא רץ לבחירות, בהתאם לגודל המפלגה שלו. ברשת תקפו אותו על "שיגעון הגדלות הבנטיסטי". מבחינת אנשי הליכוד, הם הימין האמיתי וכל חבריהם בגוש מייצגים מגזר: דתי־לאומי, חרדי־אשכנזי או חרדי־ספרדי. לכן, עליהם להתנהג בענווה ולזכור את מקומם. אלא שסמוטריץ' מעולם לא ראה בעצמו אדם הדואג למגזר שלו, כי אם שליח של ערכים לאומיים – ארץ ישראל, הזהות היהודית, חיזוק הריבונות. במובן הזה הוא אפילו ממשיכו של בנט, שפרץ בסערה עם החזון של שותפות בהנהגה, במקום הובלת מפלגה מגזרית.
אבל אם סמוטריץ' רוצה לאמץ את הנרטיב שמוחק את כל העשייה של בנט לאורך השנים, ומותיר אותנו רק עם הטעם המר של הממשלה האחרונה – שייקח בחשבון שהאימוץ הזה עשוי לחזור אליו באחד הימים כמו בומרנג.
