כל כך הרבה אזהרות והסתייגויות רצו ברשת על הספר החדש של נתניהו. טענות שהספר לא אמין, שהוא בעצם דף מסרים אחד ארוך, חבר שאמר שהוא קרא עמוד וחצי, והספר לא מחולק לפסקאות אלא למשפטים קצרים, כאילו הוא נאום, וביקורת שחזרה כמה פעמים – ביבי לא מספר על הטעויות והכישלונות של עצמו, אלא רק על ההצלחות. זה לא מפתיע, ככלות הכול מדובר באיש שמעורר הכי הרבה אמוציות ותגובות במדינה. אז לפני שאכתוב מה מצאתי בו, אתחיל במה לא מצאתי בו.
מיעוט עיסוק בכישלונות, מיעוט מילים רעות
קודם כל, הספר לא נותן תחושה שמדובר בדף מסרים או בנאום בחירות (באופן כללי, 591 עמודים צפופים הם לא דרך טובה לפנות להמון, וקשה להאמין שיותר ממנדט או שניים ממש קראו את הספר מכריכה לכריכה). הספר זרם והקריאה הייתה מעניינת. אולי החבר שראה רק משפטים קצרים קיבל מהדורה שונה או משהו.
בעניין האמינות – אני לא חושב שנתניהו אמין פחות מאנשים אחרים שכותבים עליו, אבל גם לא הרבה יותר. סביר להניח שהוא נוטה לצייר את העובדות בדרך שנוחה לו, או בדרך שהוא זוכר, ולכן מן הסתם כדאי להתייחס לעובדות שהוא כותב בחשדנות – כמו אצל כל כותב עם אג'נדה. אבל ענייני פוליטיקה קטנה הם בכל מקרה החלק הפחות מעניין בספר.
נתניהו אכן לא מרחיב על רגעי משבר או כישלונות שלו, אבל זה דווקא מאוד אמין – אם יש מישהו במדינה שאפשר להאמין שיש לו דעה טובה על עצמו, הרי זה בנימין נתניהו. לא יהיה מפתיע אם נתניהו כמעט לא חושב שהוא טעה בקריירה הפוליטית שלו, וככלות הכל באנו לשמוע את הגרסה שלו לחיים, היקום וכל השאר. ובכל זאת, ניכר שנתניהו שקל מילים ולא כתב שום דבר שהיריבים הפוליטיים שלו, מימין ומשמאל, יוכלו לצטט לרעתו. שני אנשים חכמים אמרו לי שבטח יהיה מעניין יותר לקרוא את הספר שנתניהו יכתוב אחרי שהוא יפרוש מהפוליטיקה בלי כוונה לחזור (אם זה יקרה מתישהו). אז נכון שהספר אולי יכול היה להיות עוד יותר מעניין, אבל יכול להיות שזו היצירה שלו והוא שלם איתה.
דבר נוסף שבלט מאוד בהיעדרו היה ביקורת אישית. אם נאסוף יחד את כל המשפטים שכוללים ירידות על אנשים, הם לא ימלאו אפילו עמוד. על פרס ועל רבין יש לנתניהו רק מילים טובות, אובמה וקלינטון זוכים בעיקר לשבחים, ואנשים בודדים זוכים לעקיצה אחת או שתיים, חלקם אפילו בלי להזכיר את שמם ("עיתונאי ידוע"). זה מפתיע בעיקר כשמדובר באדם שמתהלך כבר שנים עם התווית של הפלגן והסכסכן. לשם ההשוואה, באוטוביוגרפיה שכתב ראש ממשלה לשעבר אחר, בזמן שישב בכלא (בלי להזכיר שמות), יש עשרות עמודים שבהם הוא סוגר חשבונות עם יריבים פוליטיים, וחושף את חולשותיהם ושגיאותיהם.
היסטוריה פרטית, היסטוריה לאומית
ואחרי שאמרנו מה אין בספר, בואו נדבר על מה יש בו.
נתניהו מתגלה כאדם שמאוד מחובר להיסטוריה. נתחיל בהיסטוריה הפרטית שלו: הוא מזכיר ללא הרף את אביו ואת שני אחיו, בעיקר את יוני. הוא מתאר את אבא שלו בתור המצפן המוסרי, ואת אחיו בתור מקור ההשראה – הרבה לפני שנפל, ובלי קשר למבצע אנטבה. זה מתחיל בתיאור ארוך של ילדותו, הרבה לפני שהפך לאדם מעניין, וממשיך באזכורים משפחתיים כל כמה עמודים. גם משפחתו בהווה מאוד נוכחת בספר, אבל זה דווקא לא יפתיע אף אחד.
דבר נוסף שמוזכר כל כמה עמודים הוא השירות הצבאי של נתניהו. מבצע סבנה פותח את הספר, ואיכשהו כמעט בכל פרק מופיע משפט בסגנון "המשבר הכלכלי היה מאתגר, אבל כפי שלמדנו בסיירת מטכ"ל צריך להתגבר על אתגרים". זה קצת מפתיע, כי אף פעם לא קיבלתי את הרושם שנתניהו הוא מסוג האנשים שמתרפקים כל היום על ימי הזוהר הצבאיים שלהם, ולא הבחנתי שזה מוטיב חוזר בנאומים שלו או בראיונות המעטים שהוא נתן לאורך השנים. האם זו הצצה מרתקת לנפשו של האיש, או דמות שמתאים לו להציג כי זה מעורר אהדה? כנראה שכל קורא יכריע לפי דעתו הקדומה על נתניהו.
וכבן של היסטוריון, נתניהו מפגין לא רק ידע נרחב, אלא גם עניין ולהט גדול בהיסטוריה, מהסוג שמאפיין יותר מנהיגים מהדור הישן. בנוף הישראלי הנוכחי יש מעט מאוד פוליטיקאים שמסוגלים כמוהו להעביר בעיניים נוצצות הרצאות עומק על ההיסטוריה של הציונות ועל זכותנו על הארץ (היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם נפתלי בנט והנשיא הרצוג). נתניהו חי ונושם היסטוריה, ומקדיש פרקים שלמים לתולדות הציונות, לאישים בולטים ולתהליך הרב-דורי שאנחנו נמצאים בו. מרתק לקרוא את הדברים, ומעניין מאוד לראות שהוא מגיע להנהגה ולמשא ומתן מתוך הנחות היסוד האלה.
ארה"ב, כלכלה, איראן
מלבד היסטוריה, יש שלושה נושאים מרכזיים שנתניהו עוסק בהם באופן נרחב, הרבה מעבר לתיאור אוטוביוגרפי של חייו, וכל אחד מהם עושה סדר ועוזר מאוד להבין את הגישה של האיש לאורך שנותיו בפוליטיקה.
הראשון הוא ארצות הברית. תמיד היה לי הרושם שנתניהו מושקע מאוד בשאלה מה יגידו עלינו באמריקה. ובכן, הוא אומר את זה במפורש – בעיניו הברית של ישראל עם ארה"ב חשובה מאוד (לשני הצדדים), וההשקעה בה לא קשורה ללחצים חיצוניים, אלא משימה לאומית המוטלת על כל ראש ממשלה. הנושא מוסבר היטב גם בהקשר להיסטוריה האישית של נתניהו, שבילה כמה משנות התבגרותו בארה"ב.
השני הוא כמובן הכלכלה. נתניהו מקדיש עמודים רבים לתפיסתו הכלכלית. מבחינתו השאיפה היא כרגע להנמיך את הלהבות בכל הקשר מדיני-בטחוני ולהפוך את ישראל למעצמה כלכלית. הוא מתאר את המהלכים שלו מול מדינות מכל העולם, ועל השינוי במעמדה של מדינת ישראל תחת כהונתו – ששיאו כמובן ב"הסכמי אברהם". משפט ממצה במיוחד הוא שיחה עם ראש ממשלת יפן. נתניהו אמר לו שגם בישראל יש תעשיית רכב, וכשהיפני הופתע נתניהו הסביר שיש אצלנו חברות הייטק (כמו ווייז ומובילאי) שמפתחות טכנולוגיה. המסר ברור: אין לי עניין לייצר סוסיתא שתתחרה במזדה ובטויוטה, אני רוצה שמזדה וטויוטה ישקיעו מיליארדים אצלי כדי להפוך לטובות יותר.
השלישי הוא איראן. הסתבר שעוד לפני שנכנס לפוליטיקה, ה"אובססיה" הידועה של נתניהו לאיראן כבר בערה בו. הוא מתאר חלק ניכר מהפעולות שעשה כדי לעצור את הגרעין האיראני, ואולי אפשר לומר שזה גם הכישלון הגדול שלו – גם אם אי אפשר להצביע על שגיאה נקודתית שעשה במישור הצבאי או הפוליטי, בסופו של דבר את היעד, מניעה מוחלטת של פרויקט הגרעין האיראני, הוא לא הצליח להשיג.
* * *
"ביבי: סיפור חיי" הוא לא ביוגרפיה מושלמת. יש בו יותר מדי שבחים עצמיים, וקצת התחמקות מביקורת. אבל הוא מרתק וקולח, מצייר היטב את אחד האנשים הכי מעניינים ומשפיעים שחיים פה, ובהחלט מומלץ לכל מי שרוצה להבין את הפוליטיקה הישראלית.
