סטפן צוויג כותב על נפשות פצועות ושברון לב כמטפורה לחיים

בסרט הקולנוע הבריטי "דלתות מסתובבות" (1998) בבימויו של פיטר הויט, הלן, הגיבורה הראשית, מפוטרת ממשרתה במשרד ליחסי ציבור, וממהרת לתפוס את הרכבת התחתית בלונדון. ברגע זה הסרט מתפצל לשתי עלילות מקבילות: באחת הוא מתאר מה עלה בגורלה של הלן (בגילומה של גווינת' פאלטרו) לאחר שהספיקה לעלות על הרכבת, ובשנייה, המתרחשת בד בבד, הוא מגולל מה קרה לחיי האהבה שלה אילו פספסה את הרכבת.

גם רבות מיצירות הפרוזה של הסופר היהודי־אוסטרי סטפן צוויג עוסקות בשאלת מימושה הגופני או אי־מימושה של אהבה החורגת מכותלי מוסד הנישואים בתקופה של ניוון מוסרי ובורגנות חונקת. בחלק מיצירותיו, גיבוריו "עולים על הרכבת" ומממשים את האהבה האסורה, שלעיתים יש לה השלכות קשות (כמו בנובלה "פחד", שבה אישה נשואה מנהלת רומן מחוץ לנישואים, ובד בבד עצביה הולכים ומתרופפים). ואילו בחלק אחר, פספוס הרכבת מותיר את הנשים עצובות ואת הגברים מתוסכלים מהחמצת האהבה שאובדת לעד. סיפוריו של צוויג שקובצו בספר "אהבות עכורות" עוסקים אף הם בהשלכות של מימושה או אי מימושה של אהבה עכורה.

ארבע הנובלות, שראו אור עתה בתרגום חדש ומצוין לעברית בידיה האמוּנות של ליה נירגד, נכתבו בזמנים שונים. בפער שבין שנות כתיבתן זעזעה את אירופה מלחמת עולם שבמהלכה קיפחו את חייהם למעלה מחמישה־עשר מיליון אזרחים וחיילים, וארבע אימפריות נמחקו מהמפה. "כה שונה יומי הזה מכל אתמול שלי, מעליותיי ומנפילותיי, עד שלפעמים נדמה לי שחיי לא היו הוויה אחת בלבד, אלא כמה הוויות שונות זו מזו", כתב צוויג.

ללא ספק, עמדתו האמנותית של הסופר הצעיר שכתב את הנובלה הראשונה והבוסרית פרי עטו, "אהבתה של אריקה אוואלד", השתנתה מאוד עד 1927, השנה שבה כתב את הנובלה השלמה והמרשימה ביותר, "לב גווע", שגיבורה הוא יהודי בן שישים וחמש הסובל ממשבר אבהות וזהות. אף על פי שצוויג הגדיר עצמו כ"יהודי בדרך מקרה", בחלק מיצירותיו, כמו בנובלה "לב גווע", ניכר עיסוק משמעותי ביהדות.

דקדנטיות ומשבר אמון

הנובלה הראשונה בספר, "אהבתה של אריקה אוואלד", היא המוקדמת מבחינה כרונולוגית. צוויג כתב אותה ב־1904, השנה שבה סיים את לימודיו באוניברסיטת וינה. במרכז הנובלה אישה צעירה ותמימה שמתאהבת עד כלות במוזיקאי מוכשר ומנוסה. היא מסרבת לדרישותיו לממש את אהבתם ונעזבת עצובה ובודדה, ככל הנראה לשארית חייה. ניכר שהנובלה הושפעה מזרם ה"בובאריזם", רומנים שהושפעו מהצלחתו המסחררת של הרומן "מאדאם בובארי" מאת פלובר, ושעסקו בחוסר הסיפוק האנושי ביחס לתשוקות מדומיינות. הנובלה הזאת, כיצירות רבות של צוויג, עוקבת תמונה אחר תמונה אחר גאוּתם ושפלותם של הרגשות הכמוסים ביותר, מנתחת בכלים זעירים את השלבים הפסיכולוגיים של הנפש הפצועה, כל הדרך עד לשברון הלב. אך אף שהיא מספקת עדות לדקדנטיות האירופית באותה תקופה, מדובר בנובלה מאופקת, מתונה ומצומצמת.

הנובלות "סיפור הדמדומים" ו"האומנת", שנכתבו שתיהן בשנת 1911, עוסקות בהשלכותיה של האהבה וביכולתה לבגֵר ולעמת לא רק את זוג האוהבים בתהיות הרות גורל, אלא גם לנענע באדוות הולכות מתרחבות את הדמויות מסביבתם הקרובה. "סיפור הדמדומים" כתוב כסיפור אגדה על־זמני, הנמסר מפה לאוזן ולכן שומר על מתח פנימי גבוה. גיבור הנובלה הוא נער בגיל דמדומי הסף שבין ילדות לנערות. הוא מתאהב בנערה שאינה אוהבת אותו, בעוד אחותה מתאהבת בו ונדחית. לסיפור יש סיפור מסגרת, ובו המספר "נזכר" בסיפור ומצטעף תוגה: "אני רציתי רק לספר לך על נער שהאהבה תקפה אותו פתאום, אהבתו שלו ואהבתה של אחרת. אך הסיפורים שמספרים לעת ערב תועים כולם אל דרכה החרישית של התוגה".

הנובלה "האומנת" נמסרת מנקודת המבט של שתי נערות צעירות, בנות שתים־עשרה ושלוש־עשרה. אומנת נכנסת להיריון מחוץ לנישואים, ונותרת לבדה לאחר שבן זוגה מתנער ממנה. מעסיקתה, אימן של הבנות, מגלה את דבר ההיריון הלא רצוי ומבקשת ממנה לעזוב לאלתר את עבודתה מחשש שתשפיע לרעה על חינוך בנותיה הרכות. בצר לה, האומנת שמה קץ לחייה.

את דבר התאבדותה של האומנת הקרובה מבינות הבנות מתוך ההתרחשות המתלחששת בביתן, והגילוי גורם להן להתבגר בן־רגע. תוך בירור האמת מתגלה להם לא רק סוד אהבתה האסורה של האומנת שלהן והאכזריות של אימן כלפיה, אלא גם עטיפת הצלופן שבה אורזים המבוגרים את שקריהם: "הן יודעות ששיקרו להן, שכל בני האדם יכולים להיות רעים ושפלים. הן אינן אוהבות עוד את הוריהן, הן אינן מאמינות בהם עוד. מעתה, הן יודעות, לא יוכלו לתת אמון באיש, כעת ייערם על כתפיהן הצרות כל נטל החיים האיומים. כמו אל תהום נפלו מהנעימות העליזה של ילדותן. עדיין אינן יכולות לתפוס את הדבר הנורא שאירע סביבן אך הוא נתקע במחשבתן המאיימת לחנוק אותן".

שיבה למסורת היהודית

את הנובלה השלמה והמרשימה ביותר בספר, "לב גווע", כתב צוויג בין שתי מלחמות העולם. היא עוסקת ביהודי בשם סלומונסון שנוסע עם אשתו ובתו בת התשע־עשרה לחופשה בגרנדונה שבאיטליה. העלילה מתרחשת בבית מלון, בפריפריה של חיי היום־יום, כמו רבות מיצירות הפרוזה של צוויג הממוקמות בבתי הארחה, בבתי מרפא, בהפלגות ובנסיעות, אז נקרית לגיבוריו ההזדמנות להביט באור זר ומחודד בכל המובן מאליו. כשהוא הרחק מביתו מזדעזע האב לגלות שבתו הפכה לאישה צעירה שיש לה מחזרים, ושהיא נעתרת לחיזוריהם ומתגנבת בלילה מחדרה.

האב – המכונה "הזקן", תואר שמגדיר אותו ואת אישיותו – בוחר שלא לחלוק את מורת רוחו עם אשתו ולא להתעמת עם בתו. הוא מתרחק מהן, מפנה להן עורף ושוקע נזעם בעולמו. "הוא ניסה לחשוב. אבל המחשבות התנגשו זו בזו עיוורות כעטלפים. הרי זה מפלצתי ממש: ארנה, הילדה העדינה, המחונכת, בעלת העיניים המלטפות… מתי, מתי עוד מצא אותה רוכנת מעל ספר הלימוד, עוקבת בדי עמל אחר סימני הדפוס הקשים באצבע הקטנה, הוורדרדה… מתי עוד לקח אותה מבית הספר לאופה בשמלת התכלת הקטנה וחש בנשיקה הילדותית של הפה המכוסה בסוכר… הלוא היה זה אתמול…".

הנובלה המורכבת הזו מזמינה קריאה מטפורית ורחבה יותר; האב מייצג את שקיעת בני דורו לאחר מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שחשפה במלוא החריפות את הטרגדיה של עם מפוזר במסגרת מלחמה המונית. בני דורו נעדרי המסורת איבדו את אחיזתם, את מקומם ואת השתייכותם, ממש כמו האב הזקן, ש"מאוים" מפני מחזריה של בתו, שכל אחד מהם צעיר בעל לאום ותפקיד מובהק המגדיר את זהותו, וכך הם גם מכונים בסיפור: הקצין האיטלקי, הפרש הגרמני והרוזן הצרפתי. האב, לעומת זאת, ברגע נוקב של חשבון נפש, מודה שקנה את תואר האצילות שלו בכסף כחלק מרדיפת הכבוד שלו ושל בני ביתו. הוא אינו משלים עם התבגרותה של בתו, משוטט במלון כרוח רפאים כשהוא סובל מכאבים גופניים ומחשבות קדחתניות, ולבסוף מחליט להסתלק חזרה לביתו.

גם הפתיחה המפוארת של הנובלה רומזת לכך שמשמעותו של הסיפור גדולה מסך חלקיו: "כדי לזעזע לב אחת ולתמיד הגורל לא תמיד נעזר במהלומה אדירה ובכוח הרס פתאומי: לגולל חורבן מראשית זניחה – דווקא זה מגרה את הדחף היצירתי הפרוע שלו". הנובלה מצליחה לתאר ברזולוציה מיקרוסקופית את גוויעתו של הלב; את הידרדרותו של האב מבעל משפחה נערץ ואיש עסקים חרוץ ומצליח, עד הפיכתו לשבר כלי חולה פיזית ונפשית שמאבד את סמכותו ומעמדו.

באחת הסצנות הטרגיות ומכמירות הלב, סלומונסון חוזר לביתו לבוש בלואים, ונתקל באשתו הנבהלת ממראהו הדל. הוא מפנים את הבושה שמעורר מראהו בזולת ומזדנב לבית דרך הכניסה האחורית. "אשתו הכירה את הולך הרגל פזור הנפש ונבהלה כשראתה אותו במצב הזה, נוטף, קמוט, כמו צרור שנמשה מן המים; בלי משים הסיטה ממנו את מבטה. הזקן הבין מיד: היא התביישה בו לפני האורחים. ובלי להתרגש, בלי להתרגז, על מנת לחסוך לה את מבוכת ההיכרות, עשה עוד כמה צעדים הלאה אל מדרגות המשרתים כמו זר ונכנס פנימה כמו שפל רוח. מאותו יום ואילך, בביתו שלו, השתמש הזקן רק במדרגות המשרתים: כאן היה בטוח שלא ייתקל באיש". בערוב ימיו, כשהוא חולה ובודד, שב סלומונסון לחיק המסורת היהודית. הוא חוזר להתפלל בבית הכנסת, קורא תהילים ותורם את כספו לצדקה. כשקבצנית מבקשת ממנו נדבה, הוא שולף את טבעת הנישואים שלו ונותר מרושש ובודד.

כישרון המחיקה

"רק ספר השומר על הרמה בכל דף ודף וסוחף אותי עד העמוד האחרון במשב אחד ועוצר את נשמתי, מסב לי הנאה שלמה", כתב צוויג, שספריו נמכרו במאות אלפי עותקים ותורגמו לעשרות שפות. כסופר פורה, שהתנסה בז'אנרים רבים ומגוונים ובהם מחזות, שירה, רומנים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות ואגדות היסטוריות, דרש גם מעצמו לשמור על מתח דרמטי ביצירותיו.

הוא הצליח בכך גם בזכות יכולתו למחוק שורות ופסקאות מיותרות, כפי שהעיד באוטוביוגרפיה שלו, "העולם של אתמול": "וכשמישהו משבח לפעמים את הקצב הסוחף של ספרַי, אין זו תוצאה של חום טבעי או ריגוש פנימי, אלא פרי המתודה השיטתית לסלק בהתמדה כל אתנחתא וכל רחש טפל מיותרים, ואם אני מודע לאיזה הישג אמנותי שלי, הרי זה לכושר הוויתור…".

הספר "אהבות עכורות" מדגים שמתודת העריכה העצמית של צוויג הצליחה גם ביצירה הזו, וארבע הנובלות, על אף הפער באיכותן, נקראות בשקיקה. טעמן לא הוּעם גם לאחר שחלפו מאה שנים בממוצע מאז כתיבתן.