העולם הוכה תדהמה בשבוע שעבר עם הישמע הבשורה שחללית אוריון של נאס"א שוגרה לירח. אבל מה שהדהים את כולם לא היו החללית עצמה או הרקטה שעליה היא הורכבה – ניסים טכנולוגיים הטומנים בחובם עשורים של עבודה אינסופית שאחראים לה המוחות המושחזים ביותר עלי אדמות – אלא העובדה שהן אשכרה, סוף־סוף, אחרי הכול, הצליחו להמריא.
כפי שיודעים חובבי המדע המשועממים שעוקבים אחרי חדשות כאלה מקרוב, השיגור הזה תוכנן ובוטל שוב ושוב במהלך השבועות והחודשים האחרונים. ולא מדובר כאן בסתם עוד ניסוי חלל, אלא בסנונית הראשונה של תוכנית ארטמיס, שמטרתה האולטימטיבית היא להחזיר בני אדם לירח ברמה שניתן יהיה להקים עליו (או על תחנה שחגה סביבו) בסיס קבע ממנו יוכלו לצאת למסע ארוך ומפרך עוד יותר לעבר מאדים. התוכנית הזו מתחרה בבירור עם תוכניותיה של סין, המבקשת גם היא לבסס את מעמדה על הירח. זו הסיבה לאווירה של דחיפות בשיח סביב ארטמיס, שריד כלשהו מתקופת עבר שבה מלכים מתחרים שלחו נווטים לחקור עולמות חדשים וזרים בתקווה להיות הראשונים לחצוב כוח, כבוד וכסף באדמות לא זרועות.
לכן, העיכובים בתוכנית היו בלתי נסבלים. לא רק כי קשה לקרוא שוב ושוב את אותה כותרת על עיכוב כזה או אחר בשיגור, מגשמים וסערות דרך תקלות בהזנת דלק ועד כלב שאכל את שיעורי הבית של אחד המדענים, אלא כי רבאק, אם כל כך דחוף לכם להגיע לשם, אולי תעשו משהו כדי להגיע מהר יותר?! אך לחלל ולהתעסקות בו יש קצב משלהם שאי אפשר להתווכח איתו, אז כולם המתינו בסבלנות עד הישמע הבשורה, וצהלו למראה הטיל המתנשא מתרומם מעמדת השיגור בקייפ קנווריל, פלורידה ומטפס ברקיע.
אולם לצד השמחה על השיגור ותחושת ההקלה העמוקה מהידיעה שלא נראה עוד כותרות על עיכוב בזמן הקרוב, היה רגש אחר שהובלט ברשתות בשעות ובימים שלאחר השיגור: זלזול.
הטענה הולכת כך: כל ההתעסקות בחלל מיותרת, מדובר במשחק של מדינות עשירות, מדושנות ודקדנטיות ששכחו שתפקיד ממשלותיהן הוא להיות רזות, פרקטיות וחסכניות (אמר הימין) או חומלות, חמות ופזרניות (אמר השמאל). שיגורה של רקטה נוספת ויקרה לחלל אחרי כל כך הרבה צרות ובעיות, רק מדגיש כמה בזבוז טמון בכל הנושא הזה. אם אתם רוצים להסתכל על הירח מקרוב, יש לי טלסקופ למכור לכם.
הטענות האלו מפתות מאוד כי הן שילוב מוצלח של ציניות וחוכמולוגיה איפכא־מסתבראית טהורה. ואכן, קשה מאוד לענות תשובה מפורטת או משכנעת על השאלה "מה השיגור הזה מביא לי עכשיו?" אך השאלה עצמה מחטיאה את הנקודה.
יש סיבות רבות לחקר החלל, ומפאת קוצר המקום נבחר שתיים. הראשונה מעשית לחלוטין: אומנם כיום אנחנו לא רואים הרבה ערך בירח מלבד מחקר מדעי טהור, אך כבר עכשיו ידוע לנו שמשאבים יקרים טמונים שם, וייתכן מאוד שישנם עוד רבים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם. תחשבו על זה כחלק מהעובדה שמדובר בנדל"ן יקר שעשוי להתברר בהמשך כבעל ערך אסטרטגי גדול הרבה יותר במאבק בין מדינות מתחרות; הפיתוחים הטכנולוגיים עשויים להפוך את הנוכחות מחוץ לכדור הארץ לחשובה עוד יותר. כל עוד מדינה אחת רוצה להגיע לירח, כל מדינה מובילה תרצה להגיע לירח.
הסיבה השנייה נוגעת בעניין הרוחני. חקר החלל לא רק נובע משיקול פרקטי, אלא גם מאחד הרגשות העמוקים והאנושיים ביותר: סקרנות. אנחנו רואים מיליונים של כוכבים, ירחים, עולמות מרחפים סביבנו במחצלת אינסופית של סימני שאלה, ומשהו בנפש דוחק בנו להגיע אליהם, לחקור אותם, לחשוף את מה שמסתתר בהם, למתוח גבולות ולהגדיר תופעות, עד שהלא נודע הופך לנודע והמסתורי הופך למוכר. בלתי אפשרי להתעלם מהדחף הזה. נגזים ונאמר שאסור להתעלם מהדחף הזה.
אז האם תוכנית ארטמיס תקרב אותנו לעתיד בסגנון מסע בין כוכבים, עם חלליות וחייזרים ודילמות מוסריות מורכבות על בינה מלאכותית ובחירה חופשית? נראה שלא. אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות.
תגובות, המלצות (ועדכונים במערכות היחסים של פיט דיווידסון) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
