בימים אלו ממש נוחתות בקטר, לראשונה אי פעם, טיסות ישירות מישראל. אלפי אוהדים עוטי כחול־לבן נוהרים אל משחקי המונדיאל המתקיימים בנסיכות המוסלמית העוינת. יש משהו נפלא, ובד בבד גם מתסכל, במראה של חומות איבה בנות עשרות שנים, שנבנו מתוך סכסוך שגבה אלפי פצועים והרוגים, מתכופפות בפני טורניר כדורגל. מה שלא הצליחו לעשות מגיפה עולמית ומשבר האקלים עלה בידם של אחד עשר בני אדם הרצים אחרי כדור. זה לא מקרי כמובן, אלא חלק מובנה בעניין. כבר מאז המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, שהיו בועה מקודשת של שלום בין השבטים ההלניים שבימים כתיקונם נאבקו אלו באלו עד זוב דם.
אין זה שלום של טשטוש זהויות. אדרבה, אין לך מקום שבו הזהות הלאומית נישאת בגאון יותר מאשר מגרשי הכדורגל. למעשה, נכון יותר לומר שהמשחק הוא המשך של המלחמה בדרכים אחרות. בין שהדברים נאמרים בגלוי, כמו בהצעה של אבנר בן נר ליואב בן צרויה, "ישחקו הנערים לפנינו", ובין שהמאבק רוחש מתחת לפני השטח, כמו במסלולי הריצה שכבש ג'סי אוואנס באולימפיאדת ברלין 1936. זו נראית במבט ראשון התנהלות קצת משונה. למה שבעיטות מסובבות יחליפו את פגזי התותחים? ומה מאפשר להמיר בפטישי יידוי את הטלת הכידונים?
במבט שטחי נדמה כי אין מילים רחוקות זו מזו מאשר "משחק" ו"מלחמה". הראשונה משדרת שעשוע תמים ובלתי מזיק, שאין מנוגד ממנו לזוועות האיומות שגוררת השנייה. אולם לאמיתו של דבר הן אינן כה רחוקות. גם במלחמה יש מאז ומעולם אינספור כללים ומוסכמות: איך מכריזים אותה, אילו כלי נשק מותרים בשימוש, איך נוהגים בחיילי אויב שבויים. נכון שחלק מן החוקים אפשר לכופף ואת האחרים אפשר לשבור, אבל כך קורה בכל משחק. הסרט המועמד לאוסקר, "במערב אין כל חדש", מציג את הרגעים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, לאחר שכבר הוכרזה שעת הפסקת האש. המראה של חיילי גרמניה וצרפת הורגים זה את זה באכזריות, עד שמישהו מביט בשעון ומודיע שהגיעה השעה 11:00 ואפשר להפסיק, הוא מחזה גרוטסקי ומעורר זעם ותסכול. דווקא מפני שהוא חושף את הממד המשחקי של המלחמה כולה. ממד שהדגיש חנוך לוין בשיר המחאה "שחמט", שבו הציג את מלחמות ישראל כמשחק שבו "חייל שחור מכה חייל לבן".
השגיאה של חנוך לוין, בעיניי, היא במחשבה שאם מלחמה היא משחק זה אומר שהיא חסרת חשיבות. שאין סיבה למות עבורה. אבל מספיק לראות את הילדים שלי בוכים פעם אחר פעם אחרי משחק "ריסְק" סוער, כדי להבין שמשחקים נוגעים בחלקים שורשיים מאוד בנפש. וזה בלי להזכיר מקרי קיצון כמו משחק הגמר של מונדיאל 1950 (ה"מרקנאסו") שבו אוהדים ברזילאים נטלו את חייהם מרוב אכזבה לאחר ההפסד לאורוגוואי.
התרבות האנושית כולה, כפי שהראה יוהאן הויזינגה ("האדם המשחק") היא למעשה משחק אחד גדול. לא משחק במובן הקליל והמשעשע, אלא במובן זה שהיא עשויה כללים וסדרים שמקבלים את משמעותם מתוך המשחק התרבותי עצמו, ולא ממציאות חיצונית אובייקטיבית. "באמת לפי גדולתו יתברך", כותב ר' נחמן ביחס לקיום תורה ומצוות, "כל אלו העבודות אינם כלום. רק הכול הוא בדרך 'כאילו' כי הכול הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך". גם עבודת ה' היא משחק, אומר ר' נחמן. העולם כולו הוא משחק. כלי זמני שדרכו בחר הקדוש ברוך לגלות את רצונו. כל האנרגיות שאנחנו משקיעים במאבקים כלכליים ולאומיים וערכיים הן בסופו של דבר משחק שאנחנו משחקים לפני ה'. זה לא אומר שהן מושקעות לשווא. זה לא אומר שהן לא חשובות. המשחק הזה הוא כל מה שיש לנו כבני אדם, ואנחנו מחויבים לשחק אותו באופן הטוב ביותר. אבל כדאי להיות מודעים לכך שמדובר בסופו של דבר במשחק שבו יש גם מקום להומור, ההגינות חשובה מן הניצחון, והשכר האמיתי הוא בכלל על עצם ההשתתפות. וגם אם המונדיאל לא יביא כנראה שלום עולמי בקרוב (קטר כבר הודיעה מראש שהיתר הנחיתה לא עומד להישאר אחריו), הוא יכול להפוך אותנו לחברה משחקת יותר. ובינתיים נצטרך כנראה להסתפק בכך.
