הכוכבים הנופלים של עולם התורה הדתי־לאומי – הרב מוטי אלון, הרב עזרא שיינברג, הרב שמואל טל – הותירו אחריהם שובל של שברון לב. כעת מרחפת עננה שחורה גם מעל ראשו של אחד מתלמידי החכמים המשפיעים בעולם התורה הזה, הרב צבי טאו. אומנם פגיעות מיניות מתרחשות בכל מרחב, בכל המגזרים, ובכל זאת, כאשר הפוגע הוא מנהיג רוחני מוביל, הנערץ על ידי רבים גם מחוץ לכותלי בית המדרש, לפגיעה הזו יש השלכות דרמטיות נוספות, מרחיקות לכת.
כאשר התפוצצה פרשת הרב אלון, נכחתי במפגש עם כמה אנשי חינוך. הזעזוע היה גדול. "מה נאמר לתלמידים?", הם שאלו שוב ושוב, אבל הדמעות בעיניהם העידו שלא רק התלמידים הסעירו את רוחם. מסתבר שמשהו מיצר העבודה הזרה נותר בכל זאת בעולמנו. איננו עובדים עוד פסלי זהב ואבן, אך לעיתים אנחנו מקימים לנו אלילי אנוש. אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורי צדיקים על אנשים ללא רבב, לטפח תמונה אידילית של המציאות, להתמכר להערצה של סופרסטארים רוחניים. הפולחן הזה מאפשר לנו להתכחש למורכבות האנושית, לדמיין שאולי עמוק בפנים גם אנחנו כאלה, נקיים וצחים, ללא אינטרסים ויצרים. לכן אנחנו בוכים כשאליל כזה מתנפץ. המפגש עם האמת הקשה מכאיב לנו מאוד. כל כך מכאיב, עד שלפעמים אנחנו מתנכרים וחושדים בקורבנות, אלה שתמימותם ורצונם הטוב נוצלו על ידי בעל הסמכות שלא ידע לעצור בעצמו, והלך שבי אחרי ההערצה והכניעה שפגש מכל עבר.
בניסיון לשמר את התבנית האידילית אנחנו מבקשים "אל תקראו לו רב, הוא לא רב", רוצים להמשיך להאמין לפחות בחלק מהסיפור. אבל הוא כן רב, וכל רב, גם הדומה למלאך, הוא עדיין בן אדם, ויש בו סתירות. גם בפושע הנאלח ביותר יש צלם א־לוהים, עדינות וחסד ואמת. לעומתו, בצדיק הגדול ביותר יש גם עפר מן האדמה – בהמיות, אנוכיות ושקר. ככה זה בני אדם, תמיד "גם וגם", אף פעם לא "רק". אולי לכן מקפיד התנ"ך לספר לנו על חטאיהם וכישלונותיהם של אנשי מעלה, כדי שלא נתפתה לאשליית השלמות, כדי שנלמד את החולשות ונבין שגדלות צומחת דווקא מתוך הכרה בפגמים. חז"ל לימדונו שלא להאמין בעצמנו עד יום מותנו, ובוודאי שלא באדם אחר, חכם וצדיק ומקסים ככל שיהיה.
עולם התורה הציוני מאפשר לתלמיד חכם שניחן בכישרון ובכריזמה להגיע מהר מאוד אל הפסגה, שם הוא מוקף בעיקר באנשים צעירים, החסרים את הידע, את האישיות המגובשת, את ניסיון החיים ואת העצמאות המחשבתית כדי להתמודד עם רבם. קל מאוד להסתנוור מהאור שבעיניהם, מתמימותם, מהערצתם שאינה יודעת גבולות, ולהפוך לאליל, גם בעיני עצמך. נדרשת מודעות עצמית, ענווה גדולה וזהירות מתמדת מפני הסכנה האורבת לכל אחד. תלמידי חכמים בעלי מידות מתוקנות מהווים השראה לסביבתם, ומרבים ברכה והתעלות בעולם. אבל אלה שלא נזהרו מספיק ונסחפו, נופלים וגוררים איתם את חסידיהם אל התהום. הם יגלשו לייעוץ בתחומים לא להם, ינתבו את צאן מרעיתם כרצונם, ולעיתים יצרפו לתאוות הכוח גם את תאוות המין, וינסו לשלוט לא רק במוחם של תלמידיהם אלא גם בגופם.
כוח מועד לשחיתות, ושליטתם המוחלטת והבלעדית של חלק מהרבנים בממלכותיהם היא רעה ומסוכנת. אסור לחשוד בכשרים, בוודאי שלא ברבותינו, אבל חובה עלינו לחנך למורכבות ולחשיבה ביקורתית, ולהישמר מהפשטנות ומהנחרצות. עלינו ללמוד להבדיל בין גדלות תורנית ויושרה אינטלקטואלית ובין להטוטים רטוריים ומניפולציות רגשיות, המצויים בבתי מדרש שהעומד בראשם איבד את דרכו. תלמידי חכמים הם האליטה האמיתית של עם ישראל, הם מתווי הדרך ומוסרי התורה. עלינו לנהוג בהם כבוד גדול ולשתות בצמא את דבריהם, רק בלי המבט המצועף וההתמסרות המוחלטת.
בד בבד אנחנו חייבים תודה גדולה והערכה עמוקה לקורבנות המנפצים את אשליותינו, המוצאים בנפשם הפצועה את העוז להתייצב ולספר את סיפורם. הלוואי שהחשיפה הזו תסייע להם בהתמודדות הקשה מנשוא עם הפגיעות שחוו. היא ודאי תציל אחרים מפגיעות כאלה, ואולי גם תלמד אותנו כחברה להיזהר, ולהתנער מסמיות העיניים ומהתמימות הממארת. "חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".
