את הכסף סופרים במדרגות, וממשלה בוחנים רק לאחר הקמתה – אבל דרישות התפקידים הנזרקות לחלל האוויר במהלך המגעים להקמת הקואליציה כבד מלמדות הרבה על התהליכים המתרחשים במדינת ישראל.
לפי הדיווחים בעת כתיבת שורות אלה, יושב ראש ש"ס, אריה דרעי, עומד על דרישתו לקבל לידיו את משרד האוצר, וח"כ משה גפני דורש וגם צפוי לשוב אל הכיסא המוכר לו היטב של יושב ראש ועדת הכספים. אם שתי הדרישות הללו ייענו, לראשונה ישלטו שתי המפלגות החרדיות בשני מוקדי הכוח הכלכליים החשובים של הכנסת והממשלה.
באופן מסורתי הקפידו הפוליטיקאים החרדים להישאר בשולי הממשלה, בתפקידי סגני שרים ויושבי ראש ועדות, ולהחזיק בתיקים קטנים ובינוניים. הם דאגו שדרישותיהם התקציביות ייענו בדרכים עקיפות יותר או פחות, תוך ניסיון להימנע מכותרות בולטות ומאור הזרקורים. אבל נראה שמשהו השתנה: המפלגות החרדיות אינן מסתפקות עוד בנתח מהעוגה, אלא רוצות להיות אלה שיחלקו אותה. כפי שאמר השבוע גפני: "את מה שצריך לעשות עושים, ולא משנה אם תהיה כתבה בעיתון הארץ. אין מה יגידו, יש רק את מה שאנחנו נעשה".
אריה דרעי טוען בתוקף שכשותף הקואליציוני הבכיר, מגיעה לו זכות הבכורה גם בבחירת התיקים. גם יהדות התורה באה עם רשימת דרישות תקציביות לא מבוטלת. עקרונית, השאיפה החרדית לתפוס מקום כשותפים בכירים בממשלה עשויה לבטא תהליך חיובי של השתלבות, אבל שותף בכיר אינו יכול להתנהל עוד כמיעוט קטן וסקטוריאלי הסמוך על שולחן הממשלה ונהנה ממנעמיה. אי אפשר להניח יד על ההגה, ולהמשיך להתנהג כמו נוסע במושב האחורי.
המפלגות החרדיות רוצות להחזיק במוקדי הכוח החשובים של הכלכלה, אבל ממשיכות לקדם אינטרסים מגזריים צרים בלבד. לאורך זמן, זה לא יכול לעבוד. באותו אופן, מדינת ישראל יכולה לכלכל אלף אברכים שלא עובדים, אבל מתקשה לקיים כ־100 אלף כאלה הקיימים כיום, ושמספרם רק יגדל אם המפלגות החרדיות יתמידו במדיניותן הנוכחית ויקבלו את מבוקשן.
הטוען האחר למשרד האוצר, יושב ראש הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', הציג תוכנית כלכלית מקיפה עוד בטרם הבחירות. היא כוללת הצעות לייעול המגזר הציבורי ולהפחתת הגירעון הממשלתי, תוכניות לשינויים במדיניות המיסוי, להגדלת הצמיחה, לקידום סביבה תומכת עסקים ולצמצום רגולציה, וכן לצמצום כוחם של ארגוני העובדים המונפוליסטיים.
לעומת זאת, מפלגת ש"ס הציבה שורה של דרישות צרות ומגזריות ללא תוכנית סדורה. על פי הפרסומים, דרישותיה של ש"ס מסתכמות בביטול המיסים על שתייה מתוקה וכלים חד־פעמיים שהונהגו בממשלה הקודמת; ביטול הרפורמה בטלפונים ה"כשרים" והרפורמה בכשרות המזון; הכנסת תקציבי הישיבות והכוללים לבסיס התקציב, הגדלת התקציבים למוסדות החינוך החרדיים וכן תקצוב כרטיסי המזון, שגם הם מגיעים ברובם למגזר החרדי.
אם דרעי אכן ייכנס אל משרד האוצר, הוא ישמע מבכירי המשרד שאחת המשימות המרכזיות מבחינתם בראייה לאומית, אשר מרבה להעסיק אותם בעשור האחרון, היא תעסוקת חרדים. אבני הריחיים הגדולות המונחות על צווארה של הכלכלה הישראלית הן פריון העבודה הנמוך, הנובע מהשכלה ירודה, בעיקר במגזר החרדי והערבי; וכן שיעור התעסוקה הנמוך בקרב הגברים החרדים והנשים הערביות.
אבל במקום להתמודד עם הבעיות המהותיות האלה, דרעי והמפלגות החרדיות רוצים להגדיל את העברות הכספים אל משפחות האברכים ואל מוסדות החינוך החרדיים, ובכך להחמיר עוד את הבעיה. הצעותיו למיגור העוני כוללות בעיקר תלושי מזון, שאינם מוציאים אף אדם מעוני, רק מעניקות לו שי לחג.
שר האוצר הבא, יהיה אשר יהיה, צפוי לגלות שהבעיות שעומדות בפניו רחבות הרבה יותר משחשב, ושהאמצעים שבידיו אינם כשהיו. הוא יגלה שרכבת של אינפלציה גלובלית והאטה כלכלית עולמית דוהרת לעברנו במהירות. מגזר ההייטק מתחיל כבר לחוש אותה בדמות גלי פיטורים וצמצום השקעות. אנחנו לא צפויים להמשיך לראות עודפי תקציב מהמיסים שהענף הזה משלם, כפי שראינו בשנתיים האחרונות שהיו שנות גאות בהייטק. במציאות כזאת, היכולת של המגזר החרדי להמשיך ליהנות מהשפע הכלכלי שנוצר בזכות מגזר ההייטק תרד.
הציבור החרדי אינו עוד מגזר אשר מידפק על דלתות השלטון, אלא מגזר שהוא בעצמו השלטון, המחזיק בשליש מהקואליציה. אבל עם המעמד הבכיר חייבת להגיע גם אחריות לקופת המדינה ולעתידה הכלכלי. עם הבנה נכונה של המציאות וקבלת אחריות בהתאם, האוכלוסייה החרדית יכולה להפוך ממקור לדאגה כלכלית – לחלק מהפתרון.
