פעם נכנסתי לחדר המורים של הישיבה התיכונית שליד הישיבה הגבוהה שלי. בחיל וברעדה נכנסתי, כי למרות שכבר עברו שמונה או עשר שנים מאז שסיימתי את חוק לימודיי (בישיבה תיכונית אחרת), אני עדיין מרגיש קטן אל מול הממלכה המופלאה שנקראת חדר מורים.
ישב שם רק חבר שלי, מבוגר ממני בארבע שנים, והקליד משהו במחשב. לא הבנתי מה הוא עושה שם, אבל שאלתי אותו אם הוא יודע איפה מי שאני מחפש. הוא השיב בשלילה, הודיתי לו והסתובבתי ויצאתי. רק כשהייתי בדלת נפל לי האסימון, הסתובבתי בחזרה ושאלתי: "רגע, אתה יושב פה כי אתה – ובכן – מורה?"
הקריירה האבודה שלי
בתור ילד היה לי ברור שאני אהיה מורה כשאהיה גדול. אולי זה חוסר דמיון, אולי בגלל שהמורים היו האנשים שתמיד נשאתי אליהם עיניים, ואולי בגלל שתמיד אהבתי לדבר מול קהל. עם הזמן הבנתי שזה לא בשבילי – זה לא עניין של משכורת (עסקי עריכת הלשון שבהם בחרתי לא מגלגלים סכומי עתק, ותופתעו לשמוע אבל גם הטור שאתם קוראים כרגע לא הופך אותי לעשיר), ובטח שלא עניין של הערכה למקצוע (ההוראה והחינוך הם בעיניי בטופ של המקצועות המכובדים, ויש לי חברים שאני מאוד מעריך שהלכו לאפיק הזה), פשוט הבנתי שהמקצוע דורש יותר מדי עיסוק עם בעיות משמעת, וזה משהו שאין לי מספיק סבלנות בשבילו. זה לא יהיה טוב לי ולא לתלמידים.
אז בחרתי בדרך אחרת, ואני עדיין מסתכל מלמטה על מורים, בטח כשאני בתוך תחומי בית הספר. גם אחרי שחבר ועוד חבר שלי התחילו לשבת בחדרי מורים, ונתקלתי אפילו במחנכים צעירים ממני, בתוך-תוכי נשארתי ילד שבטוח שהמורים יודעים הכול, וחדר המורים נראה לו כמו גרסת התיקיות-קלסרים-וריח-של-קפה של קודש הקודשים.
והנה לפני שבועיים חלה תפנית בעלילה – רב של אחת הקהילות בשכונה סיפר לי שבבית הספר התורני הסמוך מחפשים מישהו שילמד שעה בשבוע. זה לא חלק מתוכנית הלימודים, אלא תוכנית של ההורים, שמיועדת לילדים שבוחרים להישאר שעה אחרי הלימודים כדי ללמוד תורה. קוראים לזה, איך לא, "הסיירת", והם לומדים פעמיים בשבוע משנה ופעם אחת תנ"ך. תנ"ך זה טוב, אני אוהב תנ"ך. ואיך אפשר להגיד לא כשמבקשים ממך ללמד תורה.
כיוון שמדובר בהגדרה בילדים שרוצים ללמוד, הנחתי שענייני המשמעת אמורים להיות פחות מאתגרים (אם כי הייתי תלמיד לא כל כך מזמן, ואני יודע שבכל מקרה תלמידים ינסו לשגע את המורה), ולכן הסכמתי. נציג ההורים שמרכז את התוכנית הסביר לי שמדובר בקבוצה של ילדים בכיתות ב-ג. לא ישבתי שעה עם ילדים בכיתה ג' כנראה מאז שהייתי בכיתה ג' בעצמי. הוא הוסיף שהם לומדים ספר עזרא. תהיתי למה עזרא, מכל עשרים וארבע האפשרויות, והוא אמר שאת נביאים ראשונים הם ילמדו בשנים הבאות, את המגילות הם אמורים להכיר מהחגים, ואלה הספרים הסיפוריים שנותרו. הגיוני, יש להודות.
אז ביום חמישי התייצבתי בשער בית הספר עם תנ"ך ביד. זכרתי שהתוכנית מתחילה ב-14:30, והגעתי באיחור מתנשף בשלוש דקות איחור, כדי לגלות שבעצם מתחילים ב-14:40 והקדמתי בשבע דקות. אני כזה חרוץ ומקצועי, כפרה עליי.
הלהטוט היחיד בשרוול
אחד מרבני בית הספר הציג אותי לתלמידים בתור "הרב אברהם". אתם יכולים לגחך, זה בסדר; אני גיחכתי בלב. לראשונה בחיי קראתי שמות. שכחתי את כולם עד סוף השיעור, כמובן.
לילדים לא היו תנ"כים אבל גם אם היו להם זה לא היה עוזר, כי למדנו את פרקים ה-ו, שרובם בארמית צחה (ועוד ארמית מהסוג שגם בחורי ישיבה לא באמת מבינים). אני נעזרתי בתרגום שבסוף תנ"ך קורן, ופשוט סיפרתי להם את הסיפור, שמזכיר להפליא את שיבת ציון המודרנית – נסיבות היסטוריות מאפשרות לעם ישראל לשוב לארצו, אחוז קטן מאוד מהעם מחליט לקום ולעזוב את החיים הנוחים בגולה ועולה לארץ, ומגלה שיש פה כמה זרים שלא ממש מאוהבים ברעיון. סיפרתי להם גם שהשם "ארתחששתא" הוא השם עם הגימטריה הגבוהה ביותר בתנ"ך, והם עזרו לי למצוא בקלמר של המורה את הטוש המחיק כדי שאוכל לרשום את זה על הלוח.
במהלך השיעור הם ניסו אותי, כמובן. צריכים לשתות מים, להדליק את המזגן, לכבות את המזגן, כן נוח להם, לא נוח להם. אני חושב שהתמודדתי לא רע, עם קצת אסרטיביות וקצת הומור (מסתבר שכשאתה מספר בדיחה ועשרים אנשים צוחקים, אתה מתמלא בסיפוק גם אם הם בני שמונה), ופעם אחת שבה הצלחתי להדהים את הכיתה כולה.
הדבר היה ככה: בעודי מסביר שבכל מקום בעולם כשמתחלף שלטון מתחלפים גם העקרונות הניהוליים, ואנשים יכולים לפנות לשלטון החדש ולשנות דברים שהנהיג השלטון הקודם, ראיתי תלמיד אחד מאזן בקבוק מים על הראש ואגב כך מלכסן אלי מבטים כדי לבדוק איך אגיב.
אני שולט במעט מאוד להטוטים – לא יודע לעמוד על הראש או לעשות גלגלון, ואם אני אנסה להקפיץ שלושה כדורים באוויר הם יגיעו לרצפה מהר מאוד. אבל במהלך סדרי בוקר ארוכים פיתחתי יכולת לא רעה בכלל לאזן בקבוקים על הראש. תוך כדי דיבור פסעתי אל השולחן שלו וביקשתי בנימוס את הבקבוק. הוא נתן לי אותו, הנחתי אותו על הראש של עצמי ושבתי אל השולחן של המורה. הסתובבתי כמה פעמים בין השולחן ללוח והמשכתי להסביר כמיטב יכולתי על הפוליטיקה הפרסית, והרגשתי איך כל עשרים זוגות העיניים ממוקדים בי לחלוטין.
כעבור בערך חצי דקה חשבתי שלא כדאי לשחוק את התעלול הזה – בטח אם זוכרים שהוא היחיד שלי – והחזרתי את הבקבוק לבעליו החוקיים. היה שקט יחסי עד סוף השיעור, ונראה שהילדים בסך הכול מקשיבים. מחר נראה אם זה קשור ליכולות הפדגוגיות המבוזבזות שלי, או לטריק שבזבזתי על הפעם הראשונה.
