מזל גדול לקהל הצופים של ערוץ 10. מזלם שהערוץ שיגר לסינגפור לא רק את ראש דסק החוץ העגמומי נדב איל, אלא גם את טלי מורנו החייכנית. קשה מאד לנדב להסתיר את פניו החמוצות לנוכח הפסגה בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה, לכאורה השניים שבשיח התקשורתי המקובל מוצגים כהזויים ובלתי מעודנים בעליל, שעושים כעת סוג של היסטוריה עולמית.
זה בהחלט קשה למי שנלכד בפרשנות שלו בתוך המעטה החיצוני של הנשיא האמריקני הציורי היושב כעת בבית הלבן, ועתה הוא נתון בתוך הפער בין מה שנראה לעיתים כחוסר רצינות, שליפות מהמותן, תזזיתיות, וחוסר עידון, לבין השורה התחתונה של המציאות המלמדת על רמת הישגיות לא רעה בכלל. זהו המרווח שבין העולם המדומיין לבין המציאות שיוצר לפרקים חוסר נחת בפרשנויות המקובלות.
אולם, חוסר הנחת הזה הוא לא רק עניין פסיכולוגי נטו, אלא טמונה בו חוסר הבנה מוחלטת של האופן בו פועלת בעת הנוכחית הפוליטיקה הבינלאומית. הפסגה בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה היא הביטוי המלוטש להיגיון החדש המדריך כיום את העולם ואת מערכת היחסים בין גורמי הכוח השונים והמגוונים המרכיבים אותו: מדינות וישויות אחרות, בחלקן תת-מדינתיות נוסח אלה שישראל מכירה היטב בגבולה הדרומי והצפוני, ולצידם גורמים על-לאומיים בהם תאגידי כלכלה ותקשורת ענקיים, דוגמת גוגל ופייסבוק. מה שמשותף לכל אלה שהם פועלים בתוך מגרש המנוהל דרך ריאליזם קר המהול לא במעט בטיפות של כוח, כמרכיב הארוג בתוך המציאות הפוליטית בין אם נגדיר אותו על משקל ה-good side of the force ובין אם על המשקל המהופך של חלקו הקודר יותר.
כך או אחרת, מדובר בעולם שאיננו מחפש את 'הטוב הכללי' במושגים האוניברסאליים של מוסר, אחווה וידידות אין קץ, אלא בעולם החותר לנהל את מערכת המתחים שבתוכו באופן רציונליסטי ועסקי לחלוטין. הכרת 'האחר' איננה ההיגיון המסדר בעולם הזה מאחר והנחת היסוד היא שאמנם 'האחר' הוא קצת אני מעצם היותנו בני אדם. אבל 'האחר' הוא לא אני במובן זה שכל אחד מאיתנו הוא נגזרת של חבילת הקשרים ייחודית המעוצבת על-ידי תהליכים היסטוריים, רקע תרבותי וחברתי וגם הקשרים גיאו-פוליטיים מוגדרים.
לכן, הרעיון אינו לייצר במערכת אחידות אוטופית נוסח חזונות השלום האוניברסאליים. התכלית היא, דרך הכרה מפוכחת בשונות, באחרות וגם בחוסר היציבות הכרונית שנלוות אליהן, לנסות ולצמצם את חסרונותיו של מצב קיים, לפרק מכשולים באופן נקודתי, רציונאלי ובעיקר באופן פרקטי המביא בחשבון מפגשי אינטרסים ותועלות מעשיות הנטולות אידיאליזם צרוף.
מפגש הפסגה בסינגפור מובנה לתוך התבנית הריאליסטית של הפוליטיקה העולמית והפרקטית. אין כאן סיפור אהבה בין שני המנהיגים שחודשים אחדים לפני הפסגה השמיצו האחד את השני, אבל אין כאן גם את היפוכה של מציאות, קרי – עוינות מוחלטת שמונעת משני הצדדים גם יחד ללחוץ ידיים מתוך הבנה כי בעת הנוכחית זהו הדבר המשרת בצורה הטובה ביותר את יעדיהם הלאומיים ואולי אף מעבר לכך. זו הסיבה העיקרית לפניו הנפולות של נדב איל שהוא ייצוג רעיוני של פוליטיקה בינלאומית אחרת אירופית בטיבה. זו פוליטיקה החותרת אל האוטופיה שמשמעותה טשטוש המובחנות, הלוקאליות וההקשרים התרבותיים, הלאומיים הייחודיים. כל זאת בעבור כמיהה אל הנצח המוחלט ואל רעיון ההתמזגות האנושית שבו האחר הוא גם אני ואני הוא האחר, המבוסס על התיאולוגיה הדתית הנוצרית החותרת לאחדות האדם עם האל.
אין פלא שמדינות אירופה המרכזיות שותקות למראה התמונות של פסגת טראמפ-קים. זו שתיקה שמעידה על הבדלי היסוד התהומיים בין חלקים מהיבשת האירופית, בעיקר אלה המערביים, לבין ארה"ב על אופן ניהול הפוליטיקה העולמית, אך גם על שוליותה הגוברת של אירופה כמי שמחזיקה בתפיסה המהופכת לגישה שמייצגת כיום ארה"ב. בהסתכלות כוללת על המפה הגלובלית ניכר כי גישה זו אופיינית לא רק לנשיא טראמפ. מי שעוד מחזיקים בה הם נשיאה של רוסיה, פוטין, שהשיב מחדש את מעמדה הגלובאלי של ארצו, נשיא טורקיה, ארדואן, שמיצב את מעמדו האזורי במזרח התיכון, ומנהיג נוסף של מדינה הרבה יותר קטנה בשטחה ופחות מכך בהשפעתה. ניחשתם נכון. מדובר בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שגם בעניינו קיים פער בין הדימוי התקשורתי ובין המציאות בכל הנוגע להשפעתה של ישראל במרחב האזורי והבינלאומי גם יחד. מה שמשותף למנהיגים הללו היא ראייה דומה וריאליסטית של תמונת המציאות המפורקת מקורטוב של אידיאליזם והתנהלות המשלבת מאמץ לקידום אינטרסים בעלי משמעות לאומית, תוך נכונות לנטילת סיכונים מחושבים.
כאן בדיוק המקום להידרש לפנים המחייכות של טלי מורנו שהם היפוכם של בן זוגה לכיסוי הפסגה. אם איל משקף את הגעגוע לפוליטיקה הבינלאומית במודל האירופי ספוג האידאליזם והאוטופיה, הרי שאסור לרגע להתבלבל. הפוליטיקה הריאליסטית החדשה תיזהר מלברך על המוגמר ולראות בפסגה, או אפילו בהסדר כולל, כסוף פסוק ועידן חדש בשמי הפוליטיקה הבינלאומית. ההיפך הוא הנכון. הגישה הריאליסטית מניחה כי שום דבר אינו לנצח, מהמורות הן חלק מהמשחק וגם הפיכות המצב היא עניין שיש להביאו בחשבון. לכן, הדרך להסכם עם צפון קוריאה עדיין יכולה להיות ארוכה והאושר שניבט מפניה של טלי מורנו עלול להיות גם רגעי ולהתחלף באחת, מאחר ואין כאן שום אוטופיה. יש כאן המון ריאליזם ומפוכחות לגבי טיבה של המציאות.
אגב, הראשון לבטא את העניין הזה באופן מסודר היה דווקא הנשיא הקודם, ברק אובמה, בנאום שנשא במעמד קבלת פרס נובל לשלום, בו הבהיר באופן פרדוקסאלי כי השלום כרוך לעיתים גם בעשיית מלחמה. הדבר האופטימי בכל זאת במציאות ההפכפכה הזו הוא כי גם אם יהיו מהמורות בדרך ואולי נתקים וקצרים ומשברים, עדיין התפיסה המכוננת רואה בכל אלה חלק אינהרנטי במציאות המתגלגלת ולא סוף פסוק בתהליך.
מתוך כך ניתן להבין היטב את המהלך שנקט בו הנשיא טראמפ לביטול השתתפות ארה"ב בהסכם הגרעין עם איראן. זו השתקפות מלוטשת של התפיסה שאינה מקדשת הסכמים ורואה בהם כביטוי נצחי של אוטופיה מוחלטת, אלא מעמידה בראש ובראשונה לנגד עיניה אינטרסים, יעדים ומטרות ומוכנה להכיל משברים כחלק מתהליך עיצוב המציאות שכמובן אינה מובטחת מראש. זו מציאות חמוצה-מתוקה כמעט כמו הפנים של נדב איל וטלי מורנו.
