יש לנו ארץ נהדרת, גדושה בהיסטוריה ובנופים לא רעים בכלל, אבל אני פחות מתחבר לקונספט הטיולים. כשנסעתי למזרח, כלל האצבע שלי היה שאני לא מזיע בטרקים. אין לי שום כוונה לגלות את לאוס מחדש. אני בא להתפנן. בכל פעם שהזמינו אותי להצטרף לאיזה טרק דחיתי את ההצעה בבוז. לא עשיתי את האנאפורנה, לא חרשתי יערות אינסופיים ולא גמעתי מדבריות. כזה אני, נייח.
אבל ילדים מחייבים אותך לניידות. אנחנו, אנשי הבטון במרכז, מאשימים את עצמנו על שהילדים שלנו לא חווים טבע ושואלים אותנו לפעמים על ברז כיבוי אדום "איזה עץ זה". לכן אנחנו עטים על חופשות למיניהן כדי להטעין את הילדים בירוק וצומח, ולהרגיש קצת יותר טוב עם החיים האפורים שכפינו עליהם.
אז רגשות האשם שלי ניצחו בחול המועד את הנייחות המובנית, ושמנו פעמינו אל הצפון הרחוק. אחרי נסיעה של שעה וחצי האפור של רמת־גן התחלף באפור של נהריה, ואחרי עוד עשרים דקות הגענו לעין חרדלית, שם טיפוסי לשמורת טבע וגם תירוץ של מלצר בעכו על מחסור ברטבים.
בכניסה לשמורה חיכה מדריך שהסביר לנו שעומדות בפנינו שתי דרכים: המסלול היבש שלוקח בערך חצי שעה, והמסלול הרטוב שלוקח בערך שעה לא כולל נפילות של ילדים וצרחות "אבא, יש לי דם בברך". אנחנו לא מדינה עשירה במים, בלשון המעטה, וההגדרה "מסלול רטוב" למים שמגיעים קצת מעל לקרסול של העולל היא כמו לקרוא לאימון של גולני עם נשק מעץ "אימון על רטוב". אני מוכן להתפשר ושהמדריך יציע "מסלול לח". אמת בפרסום.
הנייח עם הנייד
ניסיתי להציע לילדים שנלך על המסלול הקצר והיבש, אבל כמו ילדים אמיתיים הם בחרו בדרך הארוכה יותר. את החרדלית גדשו יחד איתנו כל בית ישראל כמעט. התחלנו לצעוד אחרי משפחה שהייתה יכולה להיות להיט יוטיוב, כי את כל הדרך הם הקדישו לנפילות והאשמות. תחילה נפלה אם המשפחה, שהאשימה את בנה בן ה־14, שנפל שתי דקות אחריה והאשים את אחותו הקטנה, שנפלה חמש פעמים והאשימה את אבא שלה, שעמד מהצד עם הטלפון וביקש ממנה ליפול עוד פעם כי הוא לא הספיק לצלם.
עקפנו אותם כי מיצינו. נורא התרגשנו כשגובה המים עלה בשלושה מילימטרים בערך. העולל מיהר להגדיר את המים "עמוקים". אחרי חצי שעה בערך הגענו לבריכה גדולה בקצה המסלול הרטוב, שהייתה גדושה עד אפס מקום. כמה צעירים וצעירות הרגישו שהמקום שקט מדי אז הם חיברו רמקול והשמיעו מוזיקה בקולי קולות, מה שמיד גרם לי להבין כמה הזדקנתי כי אשכרה חשבתי במוחי את הביטוי "בקולי קולות".
נהגנו כמנהג המקום ושלפנו מזון לצאצאים. ניצלתי רגע של שקט כדי להציץ בטלפון ולבדוק אם פרצה אולי מלחמה גרעינית שתחלץ אותנו מעין חרדלית. אך אבוי, אין קליטה. ביקשתי מד"ר זמרי לבדוק אצלה אבל היא אמרה שהיא מעדיפה שנקדיש זמן לטבע ולא למסכים. אמרתי שאם היא לא תקדיש זמן למסכים אני אתחיל לבכות בטבע. היא בדקה וגילתה שגם לה אין קליטה. איזה חוסר אחריות. ומה אם מישהו ישבור פה רגל בחרדלית, או יקבל מכת חום, או ממש ירצה לצייץ בטוויטר?
לפתע צד את עיני שלט דהוי. הסרתי ממנו קצת טינופת נחלים ומיונז וגיליתי שבמקום פועלת רשת SOS WiFi , וצוין מפורשות שהרשת מיועדת אך ורק למצבי חירום. התלבטתי לרגע אם מדובר במצב חירום, ובהתייעצות משותפת איתי החלטתי שכן. התחברתי לרשת ה־SOS, וכדי שארגיש קצת יותר טוב עם עצמי שלחתי הודעה לכמה חברים שיבואו לחלץ אותי. עד שתגיע תשובה שוטטתי קצת באתרים מובילים, ומהצד קלטתי שבערך עשרים איש מהנוכחים בחרדלית גולשים גם הם בטלפון. כנראה מצב חירום המוני.
אוהב להיות בבית
לפתע הגיעה הודעת פוש: "נשבר שיא המטיילים בחול המועד, יותר משני מיליון ישראלים בילו בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע". תחושת הישג קיבוצית הציפה את הנחל. במבטי קלטתי שעוד כמה אנשים קיבלו את הפוש, וכולנו הרגשנו חלק מהיסטוריה קטנה. אני חולה על העדכונים האלה על מספר המטיילים, כאילו כולנו חלק מהיסטוריה מטופשת וניצחנו את דורות העצלנים הקודמים שאהבו להישאר בבית עם הילדים ולא היו הורים טובים כמונו. זה קצת כמו העדכונים השנתיים בראש השנה על מספר התושבים בישראל. כולנו שומעים אותם בסיפוק ומחמיאים לעצמנו על עצם ההתרבות שלנו.
אחרי עשרים דקות של גלישת SOS חיונית ד"ר זמרי הביטה בי במבט נוזף ורמזה בעדינות אופיינית שהגיע הזמן לכבות את הטלפון, אחרת היא והילדים מפסיקים לקחת אותי לטיולים בטבע. התנתקתי מהרשת והתחלנו להתקפל. הילדים דרשו לחזור בדרך הרטובה שבאנו בה. לחים אך מרוצים משבירת השיא הגענו לרכב. הילדים, בניגוד אליי, נהנו מאוד, ואני הפשרתי את החמיצות שלהם בעזרת החיוכים מלאי הגלידה שקנינו להם בכניסה מהגזלן, שבאופן מפתיע לטובה לא שבר את שיא הגזלנות ממטיילים בחול המועד.
הנסיעה הביתה נמשכה שעתיים של פקקים ועצבים. כל הדרך הילדים ביקשו שאספר להם על מקומות שטיילתי בהם במזרח, אבל לך תספר לילדים שאת רוב הזמן בלאוס לא בילית במסלולים שרגל אדם לבן לא דרכה בהם אלא באכילת טוסט צהובה בסוג של בית קפה שמקרין רק פרקים של "חברים". הם נרדמו באזור חדרה. ד"ר זמרי ניצלה את ההזדמנות כדי להגיד שהיה לה ממש כיף והיא רוצה שנטייל עם הילדים יותר. אמרתי לה שמבחינתי סבבה, אבל רק בחול המועד. אם שבירת שיא מטיילים לא כלולה בטיול אני לא מזיז את הרכב.
היא נרדמה במחאה, ואני רק חיכיתי לראות כבר את הבטון של רמת־גן. בהקיץ דמיינתי אותי יושב בבית בחול המועד בשנה הבאה ומקבל פוש לטלפון: "נשבר שיא היושבים בסוכה בנחת בחול המועד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
