ראש ממשלת בריטניה בצרות צרורות. האינפלציה גאתה למספרים שאזרחי הממלכה לא הכירו, הריבית זינקה בעקבותיה בניסיון נואש להיאבק בה, וגם האבטלה רשמה עלייה משמעותית. ברקע, תחילתו של מיתון שנגרם בעקבות משבר אנרגיה חריף שמשפיע על כל העולם המערבי. אל כינוס המפלגה השמרנית, מפלגתה, הגיעה המנהיגה החבוטה עם נתונים קשים על צניחה בפופולריות שלה, וקריאות מכל עבר לוותר על המדיניות הכלכלית השנויה במחלוקת שהנהיגה, ולבצע פניית פרסה. בתחילת חודש אוקטובר, עם חשש ממשי לחורף קר וקשה שיפקוד את הממלכה, התייצבה ראש הממשלה לנאום גורלי מול מרכז המפלגה. האולם חיכה למוצא פיה. היא ניגשה אל הפודיום בחליפה כחולה ועניבת פרפר גדולה, נעמדה בזקיפות אופיינית ויצאה בהצהרה: “לאלה שמחכים בנשימה עצורה לאותו ביטוי תקשורתי אהוב, ‘פניית פרסה‘, יש לי רק דבר אחד לומר: פרססו בעצמכם (באנגלית זה נשמע יותר טוב; י“ש). הגברת הזאת לא תבצע פניית פרסה!“ (“The lady's not for turning“).
השנה הייתה 1980, ולראש הממשלה קראו מרגרט תאצ‘ר. איזה הבדל בינה ובין ראש ממשלת בריטניה עד השבוע שעבר, ליז טראס. כשמונתה, לפני קצת יותר מחודש ימים, השוו עיתונים רבים בין טראס, שנישאה על כנפי הבטחה לרפורמות כלכליות ימניות, ובין “אשת הברזל“. אבל מהר מאוד התברר שלא מדובר בתאצ‘ריסטית אלא בפופוליסטית.
עם כניסתה ללשכתו של בוריס ג‘ונסון, יש להודות, קיבלה טראס ירושה לא פשוטה. אינפלציה של 10% בשנה, משבר אנרגיה שהקפיץ את מחירי החשמל לשמיים, והתחייבות תקציבית לא פעוטה להוצאות הביטחון של אוקראינה. בנוהג שבעולם, בתקופה של עליות מחירים עם אבטלה נמוכה, כדאי לצמצם הוצאות ממשלתיות ואפילו להעלות מיסים כדי לצנן את האינפלציה. אבל טראס עשתה את ההפך הגמור. היא הציגה תוכנית כלכלית רדיקלית שעיקרה סבסוד ממשלתי נדיב למחירי האנרגיה, במקביל להורדת מיסים דרמטית שאמורה לדבריה להמריץ את הכלכלה הבריטית ולספק לה “צמיחה, צמיחה, צמיחה“, שהיא מתקשה לייצר בעשור האחרון.
מי שמעוניין להפחית מיסים בתקווה שזה ישתלם בטווח הרחוק, רצוי שיעשה זאת בזמן שהים הכלכלי רוגע, ולא בעת משבר
בקיצור, טראס ושר האוצר שלה קוואזי קוורטנג תכננו להעלות את הוצאות הממשלה ולהקטין את ההכנסות, ליצור "בור" של 45 מיליארד ליש"ט בתקציב המדינה ולממן אותו באמצעות לקיחת הלוואות. בעיתונים כינו את התוכנית הזאת בלעז Trussonomics (“כלכליז“, אם תרצו), בגלל האופן שבו היא מתעלמת מחוקי הכלכלה.
ואכן, השווקים הגיבו בחריפות: משקיעים פשוט איבדו אמון בממשלה הבריטית ובכלכלה שלה, ומכרו בקצב נכסים בריטיים. כתוצאה מכך, הריבית על אגרות חוב שמנפיקה ממשלת בריטניה עלתה משמעותית. כלומר, בריטניה הפכה למדינה שאנשים פחות מאמינים שתהיה מסוגלת להחזיר חוב, כמו לווה שאינו מקבל משכנתא מהבנק בגלל התנהלות כלכלית קלוקלת. זה הוביל לתגובת שרשרת שאיימה על הפנסיות של מיליוני בריטים, ולכך שהפאונד הגיע לשפל היסטורי מול הדולר. הסחרור נעצר רק אחרי שהבנק המרכזי של אנגליה נאלץ להתערב כדי לייצב את השווקים. המשרד לאחריות תקציבית בממלכה (ה־OBR) העריך שה“חור“ הפיסקלי עומד על כ־70 מיליארד ליש“ט.
בשבוע שעבר, אחרי שסקרים הראו פיגור של המפלגה השמרנית ב־33% אחרי הלייבור, טראס נכנעה וביצעה פרסה. היא הדיחה את שר האוצר שלה קוורטנג ומינתה במקומו את ג‘רמי האנט, שמיהר להנחית גרזן על כשני שלישים מהתוכנית הכלכלית. הוא ביטל הורדות מיסים, צמצם הוצאות והידק את החגורה. אם לא די בכך, הוא הקים “מועצה מייעצת“ שהסמכות למנות את חבריה נתונה בלעדית בידיו, ולמעשה מידר את ראש הממשלה מקבלת החלטות בתחום הכלכלי. השווקים הגיבו מצוין וההידרדרות בכלכלה הבריטית נבלמה. לפחות בינתיים. אי היציבות הפוליטית שם, וגם כאן, עדיין בשיאה.
חינוך "חינם"
מדוע הזעזועים באי הבריטי צריכים להטריד גם אותנו? ראשית, כי נעים לחוש את עצמנו בלתי פרובינציאליים, ובעלי דאגות קוסמופוליטיות. ושנית, כי גם אצלנו קיים עיוורון מסוים כלפי נטייה פופוליסטית מסוכנת אצל מנהיגים שדוגלים בשוק חופשי. הרי קיצוץ במיסים, ברגולציה ובמעורבות הממשלה בחיי האזרח, הוא משאת נפשם של לא מעט מחזיקי תעודת בוגר מהמחלקה לכלכלה, אז מה בעצם הבעיה עם המהלכים של טראס? כיאה לאנשי שוק חופשי, היא האמינה שהפחתת המס תשתלם בטווח הרחוק משום שהיא תעודדיוזמה פרטית וצמיחה כלכלית – אז מדוע האישה שהובטחה בספטמבר כ“אשת הברזל“, סיימה באוקטובר כ“אשת המרגרינה"?
התשובה נעוצה, כאמור, בשילוב הקטלני בין הפחתת הכנסות והגדלת הוצאות. זוהי התנהלת בעייתית גם בניהול משק בית, וכשמדובר בניהול מדינה – על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת. הניסיון המר של ליז טראס מלמד אותנו שמי שמעוניין להפחית מיסים בתקווה שזה ישתלם בטווח הרחוק, רצוי שיעשה זאת בזמן שהים הכלכלי רוגע, ולא בעת משבר. מי שאיננו מסוגל, פוליטית או אישית, לעמוד בלחץ של קיצוץ בהוצאות הממשלה, לא באמת בנוי למשימה הזו.
שר האוצר של 2003, בנימין נתניהו, היה כזה. הוא קיצץ ללא רחם בקצבאות, והאמין בכל ליבו שהמהלכים שהוביל יצילו את כלכלת ישראל שהייתה במשבר קשה. בדרך הוא ספג שנאה עזה כמוות מהחרדים, טינה עמוקה מהתקשורת ומחאות שציירו אותו כאטום־לב, כמו הצעדה המדוברת של ויקי כנפו. הוא לא התקפל. היום, כמעט עשרים שנה אחרי, קיים קונצנזוס רחב למדי שצעדיו חיזקו מאוד את הכלכלה הישראלית.
השבוע, אותו נתניהו בדיוק התגאה בסרטון תעמולה של הליכוד שההבטחות בדבר “חינוך חינם מגיל אפס עד שלוש“ שכנעו משפחה להביא ילד נוסף לעולם. לא ברור כיצד הוא חי בשלום עם שר האוצר נתניהו, שב־2003 עלה לריאיון סוער בגל"צ והסביר לשלי יחימוביץ‘ ש“קצבאות הילדים הרגילו אוכלוסיות שלמות בציבור הערבי ובציבור החרדי בעיקר, להביא לכך שמה שבן אדם עושה, עבודתו היא בעצם ילדים. הוא עושה ילדים, ואחר כך הוא יגדל ילדים שתפקידם הוא לעשות ילדים. משום שהקצבה הולכת וגדלה ככל שיש לו יותר ילדים, ועל כן יש פה תמריץ שפשוט יביא אותנו להתמוטטות, גם כלכלית וגם חברתית“.
ההסברים שלפיהם חינוך “חינם“ (כלומר, הורים ישלמו על המעון דרך המיסים) מגיל אפס יחזיר את ההשקעה משום שהאימהות יצאו לעבודה, אינם מחזיקים מים. כבר היום, ההפרש ביציאה לעבודה בין אימהות לבני 3־5 (חינוך חינם) לאימהות לבני 0־3 עומד על כשני אחוזים בלבד. המשמעות האמיתית של מהלך כזה, שהועתק ישירות ממצעיהן של מפלגות שמאל כלכלי, כמו העבודה, מרצ וכחול לבן, היא העברת תקציבים מכיסם של זוג הורים עובדים בעלי מספר ילדים קטן, לכיסן של משפחות ברוכות ילדים עם הורה מפרנס יחיד.
אם נקרא את המצעים הכלכליים במערכת הבחירות הנוכחית, ההבטחה בתמצית, אצל רוב מפלגות הימין, היא עלייה בהוצאות והורדה במיסים. “יש שני מרכיבי יסוד בתוכנית שלנו“, הסביר יו“ר הליכוד נתניהו, “בלימת עליית המחירים והפחתת מיסים. בלימת עליית המחירים כוללת הפחתת מחירים מיידית על מחוללי האינפלציה: נוריד את מחיר החשמל, את מחיר הדלק, את מחיר המים ונקפיא את תעריפי הארנונה לשנה. אלה צעדים שישפיעו על כל המחירים במשק. נוריד את מחירי המזון באמצעות הורדת מיסים ומכסים“. גם בתקופת הקורונה ספגה ממשלת נתניהו ביקורת חריפה דווקא מימין על כך ש“פיזרה כסף ממסוקים“ על האזרחים כדי “לתמרץ את הכלכלה“, ולא התנהלה בריסון תקציבי.
פני העם כפני עיתונאיו
את ה“סוציאל פופוליזם“ אנחנו כבר מכירים היטב: מנהיגים שמבטיחים לפתור כמעט כל בעיה על כדור הארץ באמצעות הגדלת מעורבות המדינה, הגברת רגולציה, מימון המהלכים באמצעות הגדלת הגירעון, ולעזאזל הדורות הבאים שיצטרכו לשלם על כל זה בעתיד. אבל הקפיטל־פופוליזם פחות מדובר.
יצא לי פעם לשבת במפגש עיתונאים עם בנימין נתניהו בלשכת ראש הממשלה. נתניהו אחז בטוש וצייר על הלוח בכישרון את “עקומת לאפר“, מושג בסיסי במאקרו־כלכלה שתלמידים שורקים אותו עוד בשנה א‘. בקהל ישבו גם אנשי תקשורת שנחשבים בכירים, כאלה שמשדרים מדי יום תוכניות שעוסקות גם בנושאי כלכלה וחברה. היה ניכר שהם שומעים את המושג בפעם הראשונה, והם הביעו התפעלות רבה ממר כלכלה שלימד אותם פרק שלא הכירו בסוגיית גובה המס הרצוי.
הפער הזה, בין הפוזה הרצינית והמעמיקה של עיתונאים מסוימים, ובין ההתעסקות השטחית שלהם בחומר עצמו – מעורר גיחוך. אבל הוא גם מספק הסבר אפשרי לשינוי שחל בעמדותיו הכלכליות של נתניהו לאורך השנים. הנה הצעת הגשה, על קצה המזלג: הסירוב העיקש “לא לבצע פרסה“, בלשונה של תאצ‘ר – איננו משתלם ציבורית. פני הדור כפני עיתונאיו. אחרי כהונה הרואית כשר אוצר, הליכוד בראשות נתניהו התרסק בבחירות 2006 ל־12 מנדטים. לא עזרו דו“חות בנק ישראל, שייחסו לרפורמות שהובילו נתניהו וצוותו כשליש מהצמיחה באותן שנים.
גם מרגרט תאצ‘ר, שלא הסתובבה, הפכה בלתי פופולרית בארצה. אלמלא מלחמת פוקלנד, שחוללה גל פטריוטי בבריטניה, קשה לראות כיצד הייתה שורדת את כהונתה הראשונה. עם מותה ב־2013, כבש לפתע שיר ארכיוני את מצעדי הפזמונים בממלכה הבריטית – “דינג דונג, המכשפה מתה“ מהסרט “הקוסם מארץ עוץ“. עשור תחת הנהגתה הוציא את בריטניה ממיתון ארוך שנים והפך אותה מ“האיש החולה של אירופה“ למדינה משגשגת, ובסוף העם מדמה אותה למכשפה.
הלקח של נתניהו מהכווייה האישית שנצרבה בו, נראה מובהק. כשחזר לשלטון הוא הרבה להפקיד את תיק האוצר בידי שותפים קואליציוניים כדוגמת לפיד וכחלון, ואפשר להם להתגלגל בזפת ובנוצות שהמשרה הזו נושאת בחובה. בתגובה למחאה החברתית הוא אימץ “חינוך חינם“ מגיל שלוש. הוא כרת ברית עם החרדים והסיג לאחור חלק מהישגיו כשר אוצר, ולאחרונה אף הפקיד בידיהם הבטחה לבטל את התמריץ ללימודי ליבה. גם בתוך הליכוד פורחים בשנים האחרונות קולות סוציאליסטיים והסתדרותיים. הרטוריקה של נתניהו עדיין קפיטליסטית לרוב, אבל למעט מתווה הגז, קשה לחשוב על רפורמה כלכלית “ימנית“ מובהקת שנתניהו שם את כל כובד משקלו ונאבק כדי להעביר אותה ב־12 שנות שלטונו. ובשנים אלה, התמיכה הציבורית בו הגיעה לשיא.
אחרי החגים הגיע
התנהלות פזרנית במשבר הקורונה לא ייחדה דווקא את ממשלת ישראל. כמעט כל ממשלות המערב נטלו חובות גדולים או הדפיסו כסף ושפכו אותו בצורה כזאת או אחרת על האזרחים, מתוך ציפייה שיהווה מגן ראשוני לפושטי הרגל והמובטלים הרבים, ויאפשר לכלכלה להתאושש מהמכה שהנחיתו עליה הסגרים. בפועל, התברר שבמקרים רבים מדי הציבור לא השתמש בכסף הזה להוצאות שוטפות אלא דווקא להשקעות וחיסכון, ומספרי המצטרפים לבורסות בעולם שברו שיאים דווקא במקביל לפנדמיה. כמו באספקטים אחרים של הטיפול בקורונה, התברר שהעולם נערך רק לתרחיש קיצון בסגנון הדבר השחור, ולא כל כך ידע להתמודד עם מצבי הביניים שיצר הנגיף הסיני.
התוצאות של הפזרנות הזו, יחד עם העלייה בביקושים בתום המגפה ומשבר האנרגיה העולמי, חוללו את גל האינפלציה העולמי שפוקד אותנו כרגע. חוקי הכלכלה הישנים מוכיחים שוב בדרכם היבשושית שאם אמצעי התשלום שבידי הציבור עולים בלי שההיצע עולה בהתאם, הכסף מאבד מערכו והמחירים עולים. את העובדה הפשוטה הזאת אפשר לנסות לדחות או לרמות, אבל לאורך זמן היא תרים את ראשה. כמו מחירי המזון שהתייקרותם נדחתה בשבועות האחרונים, אבל הנה אנחנו כבר “אחרי החגים“, ואפילו יוניליוור ודיפלומט הודיעו השבוע שלא יחכו יותר ויעלו מחירים ב־15־20 אחוזים. לפופוליזם, תוצר הלוואי של הדמוקרטיה, יש תג מחיר.
