פרשת וזאת הברכה אינה רק הפרשה האחרונה בספר דברים, אלא היא גם הפרשה האחרונה בכל חמשת חומשי תורה. מרבית מהתוכן המובא בפרשה, עוסק באספקטים חיובים כגון ברכת השבטים, המשכיות ההנהגה ועוד, אך ניתן למצוא בה גם אספקטים כואבים וחסרים, כמו: העדר הברכה לשמעון והפרידה ממשה. הפרשה נעה בין שפע לחוסר, בין שמחה לכאב ומדגישה את המורכבות שליוותה את משה לאורך כהונתו.
היא מלמדת את הקורא איך ראוי ונכון להיפרד, איך אומרים שלום. ראשית, סיום כהונתו של משה נעשית על ידי ברכה אישית לכל שבט. בכל ברכה, משתקף אופי ותכונות השבט המדובר וכן משולבים בה דברי ברכה ונבואה. ברכתו של משה, אינה מגיעה מנקודת מבט פרטית אלא מתוך עמדתו כמנהיג המביא את דבר האל. עד הרגע האחרון בו משה עומד מול בני ישראל, הוא אינו זונח ולו לרגע את תפקידו, אלא נשאר נאמן להיותו איש ציבור, מנהיג שכמוהו לא היה.
בנוסף, הפרידה ממשה כמנהיג פיזי, מלמדת את הקורא על הסופיות הקיימת בכל דבר. גם אם יש תקווה ורצון שהקב"ה יימלך בדעתו ויאפשר למשה להיכנס אל הארץ המובטחת, הרי שתקווה זו נגוזה טרם הכניסה לארץ, עם פטירתו של משה. ההבנה שהדברים הם החלטיים וסופיים מאפשרת לאדם לשקול את מעשיו ולחשוב כיצד הוא רוצה למלא את עולמו.
לבסוף, חילופי ההנהגה וההמשכיות שנעשים בהסמכת רוחו של משה על יהושע, הינם חלק משמעותי בתהליך הפרידה. משה המנהיג, אינו רק משאיר את צאן מרעתו בידיים טובות אלא דואג שילכו אחרי הנהגה זו וישמעו לה וזאת מתוך רצון להבטיח את עתידו של העם. לא בכדי המילים האחרונות המסיימות את התורה עוסקות בשבחו של משה. כשם שהיה דמות ראויה ומעוררת השראה בעת מילוי תפקידו כמנהיג, כך גם היה בעת פרידתו ועזיבתו את העולם הגשמי.
