פרשת וילך היא פרשה קצרה אך מלאה בטקסיות פומבית ואישית. הטקסיות הפומבית מתחילה בפרידה של משה מן העם, במהלכה הוא מנחם את בני ישראל ומחזק את רוחם. לאחר מכן, עוברת הטקסיות להסמכתו של יהושע למנהיג החדש קבל עם ועדה, והבטחה שהקב"ה ילווה את צעדיו. הטקסיות מסתיימת בכתיבת התורה על ידי משה וציווי העם על מצוות הקהל. הטקסיות הפרטית, המתרחשת באוהל מועד, כוללת גם היא את משה ויהושע ובה מגלה להם הקב"ה את עתידו של עם ישראל ומצווה על משה את כתיבת השירה, שתשמש כעדות עבור בני ישראל. למרות קווי הדמיון הקיימים לכאורה בין הטקס הפומבי לטקס הפרטי, מבט מעמיק יותר בטקסט מגלה ניגודיות בין הטקסים, כזו המעלה תהיות לגבי קיומן האחת אחרי השנייה.
במצוות הקהל, המובאת בפרשה, מצווים הלווים וזקני ישראל, להקהיל את העם אחת לשבע שנים בחג הסוכות, במקום בו יבחר ה' לשכן שמו שם. בהתקהלות זו, בה נוכחים כלל העם, קוראים את התורה אותה כתב משה. על פי המקרא, קריאת התורה נעשית משתי סיבות:
- לעורר ולהפעיל את החושים (שמיעה), היכולות (למידה), והרגשות השונים (יראה) בקרב בני ישראל, על מנת שאלו יסייעו להם בשמירה וקיום דברי התורה: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לא, יב).
- הסיבה השנייה לציווי הקהל היא כדי לאפשר לדורות הבאים ללכת בדרכי ה': "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (שם, יג).
הרעיון העומד מאחורי מצוות הקהל הוא עוצמתי. הכינוס של כל האנשים יחדיו כמעין מפגן כוח יחד עם ההקשבה למילים עתיקות מלאות חכמה ומוסר, יש בהן כדי לשמור על עתיד העם. לכן מעניין לגלות שמיד אחרי הציווי על מצוות הקהל שאמורה לחזק את העם, מכנס הקב"ה את משה ויהושע באוהל מועד ומספר להם על העתיד הצפוי לעם: "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ…וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (שם, טז). אם הקב"ה יודע ומודיע שהעם עתיד לעוזבו, מדוע הוא מצווה עליהם לקיים את מצוות הקהל ולשנן את דברי התורה?
יתרה מזו, בטקסיות הפרטית בינו לבין שני המנהיגים, מצווה הקב"ה את משה לכתוב שירה, שתשמש כעדות בינו לבין בני ישראל. ובשירה הזו, הנקראת שירת האזינו המובאת בפרק ל"ב, מתואר עתידו של עם ישראל, הכולל את חטאיהם, הגלייתם מהארץ ולבסוף שיבתם הביתה. את השירה הזו צריכים בני ישראל ללמוד ולשים בפיהם, מדוע?
המילים במקרא תמיד הציגו את מעשי העם ואופיו בצורה אובייקטיבית. מהרגע שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים ובמהלך כל תקופת הנהגתו של משה, הכתוב לא חסך בתיאור חטאיהם של העם ובמשברים שמצאו אותם. גם עתה, רגע לפני פרדתו, משה אינו מנסה להמתיק את הגלולה ואומר בצורה ברורה: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-יְהוָה… כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם…" (שם, כז,כט). ולמרות זאת, הקב"ה מכיר שבני ישראל הם בניו, ועליו בתור אביהם לעשות הכל כדי שידעו את דרכו וילמדו כיצד לצעוד בה. כי כשיגיע היום בו הם יתחרטו על סטייתם מן הדרך, דברי התורה יצעקו מתוכם ודברי השירה יענו בהם כעד וישיבו אותם אל הדרך שננטשה אך לא אבדה.
ידיעת יצר אינו גוזר הרמת ידיים. עלינו כהורים וכמחנכים היודעים את יצר ילדינו ותלמידינו, להמשיך לשנן, ללמד ולשים בפיהם דברי מוסר. כי גם אם יסטו מדרכם, הידיעה הטבועה בהן, תקל על השיבה חזרה.
