כששכך הד מחיאות הכפיים בסוף ההקרנה של "עקרה", ביקשתי לשאול שאלה אחת את הבמאי, הרב מרדכי ורדי. "עקרה" הוא סרט מרתק, המבוסס על תשובה מן המאה ה־19, שדנה בקדוש־מתחזה ששכנע אישה חשוכת ילדים לקיים איתו יחסים. ובעוד התשובה עסקה בשאלה ההלכתית אם מעשה כזה נחשב לאונס, הסרט מנסה לבחון גם איך יגיב הבעל ההמום ומה תאמר המשפחה ואיך תתמודד הקהילה. ובכן, אם הסיפור כאן הוא סיפור של פגיעה, הקשיתי, למה קראת לסרט עקרה?
בתגובה לימד אותי הרב ורדי שיעור מזורז בתסריטאות. תסריט סטנדרטי, מתברר, צריך שיהיה לו "אירוע מחולל". משהו שקורה לגיבור ברגעים הראשונים של היצירה ומוציא אותו מאזור הנוחות שלו, מערער את האיזון שלו ומאלץ אותו להתמודד עם אתגרים חדשים ולבחון את גבולות היכולת והאישיות. והאירוע המחולל במקרה הזה, הוא לא האונס אלא העקרות. היא זו שמניעה את הגיבורה לחפש פתרונות במקומות קיצוניים, והיא שהופכת אותה לפגיעה כל כך מלכתחילה.
בדרך הביתה הרהרתי בבחירה בעקרות כאירוע מחולל של סרט. כך הרי עשה גם שולי רנד ב"אושפיזין". אבל זה לא מובן מאליו בכלל. אני מתקשה לחשוב על יצירות מן התרבות הכללית שעקרות היא האירוע המחולל שלהן (ונוציא מן הכלל, מסיבות מוצדקות, את "סיפורה של שפחה"). סביר בהרבה למצוא את הגיבור בתחילת הסרט כשהוא כלוא תחת סורג ובריח, מנסה לחמוק מרוצח שכיר, מאובחן כחולה סופני או עומד בפני פשיטת רגל. לא מופרך גם שהמנוע של הסיפור יהיה מרדף אחרי אהבה קשה להשגה או ניסיון לתקן קשרים משפחתיים שנפגעו. אבל עקרות, כשלעצמה, כמעט אינה קיימת כאירוע מחולל.
פעם אחר פעם התורה מצביעה על התשוקה להוליד כמצפן שמי שהולך בעקבותיו יגיע לקרבת אלוקים מיוחדת
ביהדות, לעומת זאת, נראה לפעמים כאילו זה כל מה שיש לה לספר. אינספור סיפורים חסידיים מתחילים באישה עקרה שמגיעה אל הצדיק. והשורש נמצא בתנ"ך כמובן: שרה, רבקה, רחל, אשת מנוח, האישה השונמית. זו רק רשימה חלקית של סיפורים שהמנוע שלהם הוא עקרות. חכמים כבר שאלו "מפני מה היו אמהות עקרות", והשיבו שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן. אבל זו תשובה חלקית מאוד: הרי באותה מידה הוא יכול היה לעשות אותן חולות או עניות. ומשום מה, נבחרה דווקא העקרות להיות אירוע מחולל של תפילה ובקשה.
מה שמביא אותנו אל ראש השנה, "היום הרת עולם". ולא רק בשל תפילת חנה שמופיעה בהפטרה, אלא כי כשאנחנו מתבוננים בסימני ראש השנה אנחנו יכולים לראות בהם הרבה מאוד בקשות כלליות, "שנה טובה ומתוקה", "שירבו זכויותינו". אבל רק בקשת טובה גשמית ספציפית אחת. לא על בריאות, ולא על פרנסה, אלא "שנפרה ונרבה כדגים". ובאותה מידה ביום הכיפורים, כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, הוא מבקש "שלא תפיל אישה את פרי בטנה". נדמה כאילו התפילה הקולקטיבית שלנו עם התקדש השנה היא ללדת ולהוליד.
חכמים תיארו את חנה כשהיא עומדת ואומרת לפני המקום: "דדים אלו שנתת על ליבי למה? לא להניק בהם?". אין לי דרך לממש ולהגשים את עצמי, אומרת חנה, מלבד באמצעות ההולדה. זו נקודה קצת עדינה, כי יש אינספור סרטים שהמוקד בהם הוא רצון להגשמה עצמית. אבל המשמעות שלה תהיה חתירה לקריירה מצליחה (כמו רוב סרטי המוזיקאים או הספורטאים הגדולים), אהבה כנגד כל הסיכויים או סתם מרדף אחרי האושר. אבל כל אלו נתפסים כלא מספיק מעניינים בעיני הספרות היהודית. הם לא מגרדים את עוצמת הדרמה שיש ברצון להוליד אדם אחר ולהניק אותו.
כשחושבים על זה, יש משהו קצת פרדוקסלי, ובד בבד מאוד עמוק, בשימוש בעקרות כאירוע מחולל. כי "מחולל" בעברית פירושו "מוליד". דווקא בעקרות, טוענת הספרות היהודית, יש כוח אדיר של הולדה. פעם אחר פעם התורה מצביעה על התשוקה להוליד כמצפן שמי שהולך בעקבותיו יגיע לקרבת אלוקים מיוחדת, "עוד אתפלל כחנה בשילה". חשק ההולדה, שנשמר עד היום בישראל אל מול העולם המערבי כולו, הוא סוד גדול של חסד ונתינה ואופטימיות. מפתח לתיקון עמוק של מהפכת השחרור המיני ושל האנוכיות הבלתי נסבלת של התרבות המודרנית. וככזה הוא משותף לא רק למי שמגשימים אותו בפועל אלא גם, ואולי ביתר שאת, למי שעדיין מצפים.
