הסקרים הלא מחמיאים בבוקר שאחרי הפריימריז במפלגת הציונות הדתית עמדו בסתירה לשביעות הרצון הכללית של היו"ר מהתוצאות. לא היו הפתעות ולא בשורות, אבל זה פחות או יותר מה שבצלאל סמוטריץ' קיווה לו: ארבעת הח"כים המכהנים שמרו על מקומם בצמרת הרשימה. על יחסי הכוחות ביום שאחרי המפקד אפשר ללמוד מהיתרון של אנשי תקומה הוותיקים, אופיר סופר ואורית סטרוק, על פני משורייני סמוטריץ' מהסיבוב הקודם – שמחה רוטמן ומיכל וולדיגר; גם דירוג הפנים החדשות ברשימה מלמד לא מעט: במקום הראשון צבי סוכות – לשעבר מנכ"ל עוצמה יהודית, שבסביבת היו"ר היה מי שפעל כדי להקטין את כוחו. קרבות התחתית חסרי משמעות לציבור אבל מלמדים על האופי השמרני של המתפקדים – רובם ככל הנראה הגיעו דרך המנגנון של מרכז תקומה – שהעדיפו דמויות כמו הרב יצחק זאגא ונעמה זרביב על פני רחלי צינקין ויוסף שפייזר.
פריימריז בדרך כלל מייצרים באזז וגם דחיפה קלה בסקרים, אבל הציונות הדתית שילמה דווקא בהיחלשות. לא בגלל זהות המועמדים אלא בשל התבססות הריצה הנפרדת, בינתיים, בלי עוצמה יהודית. בניגוד לסמוטריץ', בן־גביר מתראיין בנושא מעל כל במה אפשרית, מנהל משא ומתן פומבי, ובינתיים מצליח לשכנע את הציבור שעיקר האשָם בריצה הנפרדת מוטל על הצד השני.
סמוטריץ' מתייחס לסקרים בביטול. לטענתו, המנדטים של בן־גביר הם טרנד חולף ופריך, לעומת הבייס שלו שנשען על מוסדות, ישיבות ומנגנון ותיק. בשלב הזה קשה לדעת לאן נוטה המטוטלת בטווח הרוחב שחוזים לו הסוקרים – בין 2.8 אחוז, שהם מתחת לאחוז החסימה, ועד שבעה מנדטים. אבל אי אפשר להתעלם מהמגמה שעולה מכולם וגם מהרחוב: המומנטום הוא של בן־גביר. נכונותו של יו"ר עוצמה יהודית לחלק את הרשימה באופן שוויוני עם יתרון קל לסמוטריץ', מלמדת שגם הוא לוקח את התחזיות המחמיאות בעירבון מוגבל, בינתיים. אם כי הנכונות הזו הולכת ומצטמצמת.
באותיות הקטנות שמצורפות לכל סקר אפשר להבחין בפער הגדול בין מספר הנשאלים למספר המשיבים. מול בערך 500 איש שטורחים לענות לסקר ממוצע, יש עוד יותר מאלפיים שדילגו עליו. כאן יש מקום להטיה מסוימת, גם אם לא מכוונת, לקבוצות נחושות או נלהבות יותר: כך היה עם זהות של משה פייגלין, גשר של אורלי לוי, ובן־גביר עצמו בסבבים קודמים. הפעם נראה כי ההתחזקות שלו חדה ומבוססת יותר, אבל הדרך מתשעה מנדטים בסקרים להישג כזה בקלפיות עדיין רחוקה.
בנאום הסיכום שלו, אחרי שהציג את הרשימה החדשה, סימן סמוטריץ' את המפתח לניצחון בשניים־שלושה מנדטים של ציונות דתית ליברלית, שאותם הוא רוצה "להחזיר הביתה". זה גם הטיעון שלו מול בן־גביר: השאלה היא לא מי חזק יותר בריצה נפרדת, אלא איזו רשימה תביא לניצחון המחנה כשתגרוף את המנדטים שחונים אצל איילת שקד (ששריינה השבוע במקום השלישי את אמיתי פורת, מזכ"ל הקיבוץ הדתי לשעבר ובנו של חנן פורת), ואולי גם במחנה הממלכתי.
לפי ההיגיון הזה של מִקסום הקולות, הריצה הנפרדת צריכה להיות לכתחילה: עוצמה (ונעם, שמנסה לגייס דמויות לא רבניות, אולי אפילו לא דתיות כמו בועז גולן מערוץ 14) מול הציונות הדתית של סמוטריץ', מחוזקת בנציגים שיפנו אל הבייס הוותיק של המפד"ל ואל החוגים הליברליים בציונות הדתית. סמוטריץ' מתעקש שהוא עדיין מעדיף ריצה עם שותפיו מהכנסת היוצאת, אבל הוא עובד ברצינות גם על הכיוון השני: לצד האין־מו"מ הרועש מול בן־גביר, הוא התקדם בשיחות עם עמיחי שיקלי. כשהרעיון לחבירה עלה בתחילה מצד ח"כ שמחה רוטמן, שיקלי דחה אותו על הסף. הפער בינו ובין מפלגת הציונות הדתית בשאלות של דת ומדינה ובנושאים ליברליים אחרים גדול. לא במקרה הוא היה ברשימת ימינה בפעם שעברה. ההבנה שהמפתח לניצחון המחנה טמון באותו פלח מצביעים שאינו מוצא את עצמו בליכוד או במפלגת הציונות הדתית בגרסתה החרד"לית, שינתה את דעתו.
התנאי הבסיסי של שיקלי לריצה כזו הוא בלוק טכני שייפרד לאחר הבחירות, ובלי נעם ברשימה. מי שמסתמן כמספר 2 שלו בתרחיש כזה הוא שם שסמוטריץ' ביקש לשריין בעצמו: משה סעדה. אך הסקרים החוזים לסמוטריץ' קרבה מסוכנת לאחוז החסימה מצננים את הסיכוי ששיקלי יצא למהלך כזה. עם זאת הוא לא ממהר להשתריין בליכוד, אף שמקומו מובטח שם. השנה האחרונה קירבה בינו ובין נתניהו, אולם הביקורת החריפה שהשמיע בקמפיין הקודם בסוגיות כמו משילות, מערכת המשפט, הנגב והגליל – בעינה עומדת. ובכל זאת, ברגע שריצה עצמאית תסתמן כמסוכנת לו ולמחנה, הוא צפוי להעדיף את המקום ה־14 שמציע לו נתניהו על פני החלופות.
מנהיג הגוש שהתלבט בתחילה איזו מתכונת תמקסם את פוטנציאל המצביעים במפלגות הימין הדתי, כבר פרסם את המסקנות: "עדיף ריצה משותפת על פני ממשלה עם המשותפת". נתניהו מוותר על הסיכוי ועל הסיכון שבפיצול. גם כדי למנוע אובדן קולות לגוש, אבל אולי גם כי את המחיר בתרחיש כזה משלם הליכוד, שמאבד כמה מנדטים לבן־גביר. יואב קיש נשלח לתווך בין השניים. בליכוד משוכנעים שהלחץ יעבוד, אבל מבינים שיידרשו שוב לשלם בשריון או שניים. למרות עמדתו של נתניהו, ואף ששני הצדדים נשבעים שרצונם באיחוד, בשיחות פרטיות נשמע שהם משוכנעים שדווקא ריצה נפרדת תמקסם את הכוח: בציונות הדתית מנסים להתרחב אל קולות הליברלים, ובן־גביר משוכנע שבלי סמוטריץ' הוא מביא עוד מנדט או שניים שהיו נשארים בבית. רק הסנטימנט הציבורי שתובע אחדות מייצר קטטה קולנית בשאלה מי אשם בפיצול. דבר אחד ודאי גרוע יותר מריצה מפוצלת או מהתמודדות משותפת שמונעת מקסום קולות: גם לרוץ בנפרד וגם להתכתש.
לרשימת המחירים של המשבר הפוליטי בישראל יתווסף בקרוב גם הסכם גרעין רע עם איראן. פריצת הדרך לקראת החתימה, שנראית כמעט בלתי נמנעת, קשורה אומנם גם בנסיגה האיראנית מהדרישה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, ושיקולים של ממשל ביידן לפני בחירות האמצע בנובמבר, אבל גם הבחירות אצלנו גובות מחיר. הקשב של הצמרת המדינית כאן, הודה השבוע גורם מדיני בכיר בירושלים, נתון לקמפיין יותר מאשר לסיכול ההסכם. עם כל הכבוד לתדרוך של ראש הממשלה לכתבים הזרים, המבחן הוא לחץ – גם אם ידידותי – על חברי הקונגרס, וגם שיחת טלפון ישירה עם נשיא ארה"ב שביקר כאן רק בחודש שעבר. נכון לשעת ירידת השורות לדפוס, שיחה כזו טרם התקיימה. גם נסיעת שר הביטחון גנץ הגיעה באיחור, והגורם הבכיר ביותר שייפגש איתו בוושינגטון הוא היועץ לביטחון לאומי.
לא רק הקשב הישראלי מופחת אלא גם ההתחשבות האמריקנית: כל זמן שממשלת השינוי תפקדה, היה קשב מלא בממשל ביידן לבקשות הישראליות. האמריקנים נמנעו מכל פעולה שתערער את הקואליציה – לא נפתחה קונסוליה במזרח ירושלים, והבנייה לא הוקפאה לחלוטין. מרגע שהכנסת פוזרה, בירושלים מרגישים שגם הרגישות הזו חלפה. ביידן כבר לא רתום לסייע לגוש השינוי, והוא מעדיף לנקות שולחן, אולי כהכנה לאפשרות שנתניהו ישוב לשלטון.
בצמרת המדינית והפוליטית יש קונצנזוס שההסכם רע, גם אם בטמפרטורה שונה של התנגדות. במערכת הביטחון הקולות מגוונים מעט יותר. חלק מבכירי הצבא מוצאים בהסכם גם יתרונות שקשורים, בין השאר, בחוסר היציבות: כשישראל נמצאת בעוד מערכת בחירות שגם אחריה ספק אם תקום ממשלה, גם הסכם רע עשוי להרוויח זמן בטווח הקצר עד לייצוב המערכת, שרק כך תוכל לתמוך באופציה צבאית "אמינה". טהרן מצידה דוהרת לפצצה, בלי לחכות לסיום מלחמות היהודים.
