שני אירועי הפריימריז שהתקיימו אתמול (ג') במרצ ובציונות הדתית הצטרפו לשתי מערכות בחירות מקדימות שכבר התקיימו, בליכוד ובמפלגת העבודה, בשבועות האחרונים. גם במקרים הללו, כמו בכל פעם שמפלגה מנהלת בחירות ליו"ר ולרשימה, המפלגות זכו לתשבחות בתקשורת וברשתות החברתיות, כאשר הטענה הנפוצה היא שהן מפלגות "דמוקרטיות" שלא נכנעות לשיטת ההכתבה הדיקטטורית המלווה את יתר הסיעות המתמודדות בבחירות. אך השבחים הללו לוקחים כמובנת מאליה נקודה שכלל לא בטוח שהיא נכונה: הרעיון שכמה שיותר דמוקרטיה, יותר טוב.
ידועה, מפורסמת ולעוסה היא אמירתו של וינסטון צ'רצ'יל שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר – מלבד כל האחרות שנוסו. אך כמו באמירות לעוסות רבות, בהחלט יש בה גרעין של אמת. דמוקרטיה, או אולי יש לומר עודף דמוקרטיה, מביאה איתה מערך שלם של בעיות וקשיים משלה. לכן, בעוד שאין ספק שדמוקרטיה היא שיטת הממשל המועדפת אצלנו ובכל מדינה ליברלית, זה לא בהכרח נכון כאשר מדובר בארגונים ובמעגלים מצומצמים יותר.
בחירות פנימיות, למשל, עלולות לתת עדיפות לאומני פופוליזם ודמגוגיה ולא בהכרח למועמדים הטובים ביותר לרשימה. כמו כן, לחברי כנסת מכהנים יהיה תמיד יתרון משמעותי על פני מועמדים חדשים המבקשים לפרוץ לזירה הפוליטית. כך, מפלגות עומדות בסכנת קיפאון שעלול להפוך גם לריקבון, כאשר פעם אחר פעם נבחרים אותם מועמדים לא כי הם הכי מוכשרים בחקיקה או הכי מוצלחים במשרדי ממשלה, אלא כי הם הכי טובים בלקושש קולות.
האם כל זה אומר שאין ערך בבחירות פנימיות, ועדיף שכל יו"ר יהיה דיקטטור? כלל וכלל לא. יש גם יתרונות לבחירות פנימיות, כמו במקרה, למשל, שמפלגה מבקשת להתחדש לחלוטין. אך כן נדרש הצורך בהבחנה במקרה של מפלגה המקיימת פריימריז. כפי שאזרחי ישראל למדו היטב בשנים האחרונות, פתיחת קלפיות לא מקנה בהכרח עליונות מוסרית.
