זה קרה לפני שבועיים. אני זוכרת את הרגע המדויק. נכנסתי לאחת מחנויות הנוחות בתחנת הדלק ומקרר הארטיקים קרץ לי. הייתי צריכה לשפשף את העיניים כדי לדעת שזה אמיתי. בתוך ערמת השלגונים נח לו באין מפריע ארטיק קראנץ' פיסטוק. לא נכנסתי לשם בשביל ארטיק, הייתי יותר בכיוון של הפוך רגיל בלי סוכר, אבל זכרתי שכל העולם מדבר על המוצר הזה ואמרתי – נו, נטעם. אחוזת התרגשות פתחתי אותו בציפייה לחוש את טעמו של גן עדן. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר נגסתי בביס הראשון.
סקלוני באבנים, רגמוני בעגבניות – מדובר בארטיק בינוני מינוס, ואני לא בן אדם שיש לו בעיה עם פיסטוק. אבל הקראנץ' פיסטוק מתוק מדי, עשוי מדי, לא מתקרב בכלל למגנום פירות יער.
כמה ימים לאחר מכן שמעתי פודקאסט על גלגולו של הארטיק הזה. תחילתו של הסיפור בבית קפה באשדוד בשם "פנינה פאי" שהתחיל למכור קרואסון פיסטוק ששמו יצא למרחוק. המונים הגיעו לטעום מהקרואסון המופלא, גם כאלו שממש לא גרים באשדוד. עניין שגרם לי לתהות – מה הסיכוי שהייתי נוסעת במיוחד לדרום בשביל קרואסון? הרי אני חושבת פעמיים אם לקום מהספה בשביל להחליף ערוץ בשלט. אולם, בחור בשם אוהד ראוך, איש קריאייטיב במקצועו, הסתקרן מהבאזז סביב הקרואסון ונסע במיוחד לאשדוד כדי לטעום ממנו. כשהגיע למקום הוא הופתע לגלות שהקרואסונים אזלו. המום ומאוכזב חזר לביתו והרהר על המוצר ועל חיבתם של אנשים לפיסטוק. הוא החל להעלות לקבוצת הפייסבוק "רעבים ברעבך" מוצרי פיסטוק שלא קיימים, כמו למשל במבה פיסטוק, שוקו פיסטוק וכהנה. ההתלהבות הייתה גדולה. כל פוסט שלו גרף אלפי לייקים. היו גם מי שטעו לחשוב שהמוצרים אכן קיימים, כמו למשל בן־זוג של אישה בהיריון שכמעט רצה להרוג אותו כשגילה שמוצרי הפיסטוק שאשתו חשקה בהם אינם בני־השגה.
סופו של הסיפור ידוע – ארטיק קראנץ' פיסטוק שעיצב ראוך הפך באמצעות חברת נסטלה למוצר אמיתי, ובזכות ההייפ שנוצר בקבוצת הפייסבוק הגיע למעמד הנחשק של הארטיק הוויראלי הראשון ואזל מהמדפים. היום הוא נמכר בקבוצות סודיות בטלגרם במחירים מופרכים – ואנשים קונים.
במקרה או שלא, לפני כשבוע חרך את הרשת סיפור מסוג אחר, על מוכר פסטה בפלורנטין שהמציא שיטת קסם – הוא פותח את המקום רק כשבא לו, לא רואה צורך להשקיע במבחר, מודה שאם מגיעים לקוחות שאינם מוצאים חן בעיניו הוא מקבל אותם באמירות כמו "שעה המתנה בתור", בתקווה שיתייאשו, והפלא ופלא – המקום מפוצץ סועדים, שיושבים על כיסאות פשוטים באמצע המדרכה ומרגישים שהם אוכלים את הפסטה של החיים שלהם. הם מוכנים לפעמים להגיע ולגלות שסגור שם, רק בגלל שיש פה "מוכר עם קטע", כמו ה"סופ נאצי" מ"סיינפלד". הלא אין דבר שהיפסטרים תל־אביבים מתרגשים ממנו יותר מאשר מוכר עם קטע.
השילוב של שני האירועים הללו גרם לי להרהר בדבר האופי האנושי. כולם מדברים על חוכמת ההמון, אולי הגיע הזמן לדבר על טיפשותו. הקלות שבה ניתן להניע אנשים באמצעות קמפיין ויראלי או טרנד פלורנטיני גורמת לי לפעמים לתהות כמה מההחלטות שלי מתקבלות בצורה מושכלת, וכמה מהן מושפעות מכוחו של ההמון הנבער.
כשמנהיג הפועלים השר יצחק בן־אהרן שמע על המהפך בבחירות 1977 יוחסה לו האמירה ש"אם זה רצון העם, צריך להחליף את העם", אומנם הניסוח היה מעט שונה אך המשפט הזה הפך לקאלט. בכל פעם שנתניהו עולה לשלטון הוא נשלף מחדש כהוכחה למיעוט המתנשא שעדיין רואה בציבור חבורת מטומטמים שלא יודעים לבחור. להמון יש תבונה פוליטית, אבל לא בכל המקרים היא מוכיחה את עצמה. הדמוקרטיה מבוססת על חוכמת ההמון לא כי זו הדרך המושלמת לנהל מדינה, אלא משום שלא מצאו דרך טובה יותר, וההמון מסוגל גם לבצע החלטות לא מושכלות.
כך למשל, בקנדה פעלה "מפלגת הקרנפים", שנקראה על שמו של קרנף שהתמודד בבחירות לעיריית סאו־פאולו שבברזיל. המפלגה, שהבטיחה "לא לקיים אף הבטחה", הציגה מצע סאטירי שכלל התחייבויות מופרכות כמו ביטול חוק המשיכה, מיגור הפשע על ידי ביטול כל החוקים, העברת הגירעון הלאומי לכרטיס אשראי והכרזת מלחמה על בלגיה, מכיוון שטינטין, דמות קומיקס בלגית, הרג קרנף באחד מפרקי הסדרה. המפלגה אומנם לא הצליחה להשיג אף מושב בפרלמנט הקנדי, אבל מועמדים מטעמה הצליחו להגיע למקום השני בבחירות בכמה מחוזות ולהביך מועמדים משתי המפלגות הגדולות.
מה אנחנו לומדים מזה? שהמון יכול להיות חכם אבל גם אידיוט גמור. בכל פעם שהולכים אחריו, מומלץ לוודא היטב שאנחנו בצד הנכון.
