אם להתנסח בזהירות, אני לא בדיוק קהל היעד של יש עתיד, ולא רואה בעומד בראשה האדם הנכון לנהל את המדינה. אם להתנסח בפחות זהירות, אני לא ביביסטית דגולה, אבל אני קרובה למדי לאידאולוגיה של הליכוד ורואה בעומד בראשה המועמד המתאים יותר לראשות הממשלה. ממילא, העובדה שבנימין נתניהו הסתפר בתשעת הימים נסלחת ביותר בעיניי, בעוד החופשה המשפחתית של יאיר לפיד בסוף השבוע הקרוב בואכה צום תשעה באב הדחוי נראית לי מטרידה ולא ראויה.
להגנתי ולהגנת חבריי לפוזיציה ייאמר כי גם לנציגי ציבור בתפקידים חשובים הרבה פחות מזה של ראש האופוזיציה יש היתר להסתפר בתקופת האבלות הזו של השנה. מנגד, ראשות הממשלה היא מעמד ממלכתי ומחייב, ולכן ראוי היה שיום אבל לאומי יכובד בידי העומד בראש המדינה, חילוני ככל שיהיה.
וזו תורת הבחירות כולה זה שלוש שנים: שנאת חינם שנקנתה ביושר. כי יש סיבות טובות להלעיג את כולם, יש הזדמנויות אינספור ללעוג, וכל אלה מנוצלות עד תום. אז מה אם המועמדים פוסלים במומם? אז מה אם סביבתם מקפצת מעץ גבוה אחד לאחר, ומוותרת על שרשרת הסולמות שהוצבו כדי לרדת מהיער? השנה האחרונה הביאה עמה קואליציה שעושה כל מה שהטיפה נגדו בעבר (מי אמר ממשלה מנופחת, כספים קואליציוניים וראש ממשלה חליפי ולא קיבל?), ואופוזיציה שמממשת כל סעיף וסעיף ברשימת "מה ששנוא עליך" דאשתקד – מהתנגחות צינית במשפחת ראש הממשלה ועד לסרבנות הכרה בחילופי השלטון, תוך השפלה מילולית של נבחרי ציבור.
כולם צודקים כל כך, כולם טועים כל כך, כולנו מתוסבכים כל כך. והנה נפתחה לה מערכת בחירות נוספת, שמשבוע לשבוע מסתמנת כביצה עכורה לפחות כמו קודמותיה. לו רק היה לנו בלוח השנה איזה רמז באשר למה שעלול לקרות אם נרשה לעצמנו להתפלג וללכת רחוק מדי עם העימות האידאולוגי ה־הו כל כך צודק שלנו.
תגובה חלבית
זילותם של תשעת הימים (וגם של הצום עצמו) לא מתחילה ונגמרת אצל המנהיגים החילונים שלנו; גם בקרב יראי שמיים ומבואסי חודש אב נרשמת חריקה מסוימת בהזדהות עם חומרת התקופה. בשבוע שמכונת הכביסה יוצאת בו לפסק זמן חלקי והמוזיקה דועכת לקצב מיוט, במסעדות חלביות כשרות דווקא נרשמת תפוסה מלאה – רובה ככולה של חובשי כיפה וכיסויי ראש צבעוניים. אכן, אין שמחה אלא בבשר ויין, אבל גם פיצה וקולה הולך לא רע, שלא לדבר על רביולי משובח לצד שייק פירות מרענן. אפשר להאשים את תקומת ישראל בארצו, אפשר גם את שר ההיסטוריה. כי מה לנו ולצומות חורבן כשאנחנו יושבים במדינה עצמאית ומתפתחת? מה לנו ולגעגועים לעידן שבו גם בית א־לוהים לא יכל לקרע הפנימי?
אתה גדל באמונה שבניית בית המקדש תביא איתה שקט לאומי. שגאולה שלמה תעשה שאיכשהו הכול יהיה בסדר. כשאתה צולל לספרי ההיסטוריה ולתיאורים של בתי פאר שעמדו בהר המוריה, אתה מבין ששחיתות, אוזלת יד ומשחקי כבוד לא נולדו עם כנסת ישראל של ימינו, ושהקרע בעם לא נוצר בעקבות תנועת ההשכלה וגם לא בגלל התנועה הציונית. כך שאפשר להעריך בסבירות גבוהה שכל התופעות האלה לא עומדות לעבור מהעולם. אבל אתה טיפוס אופטימי שלא אומר נואש. גם כשאתה חוקר לעומק את מלחמות היהודים לדורותיהם, אתה עוד מקווה שההבטחה בדבר נצחיותו של הבניין השלישי תשמש תעודת ביטוח לעתיד צאצאיך. אתה משתמש בביטוי "ימות המשיח" כדי לתאר אוטופיה, ומספיד את מתיך בתפילת "ובילע המוות לנצח ומחה ה' א־לוקים דמעה מעל כל פנים"; אתה מחכה לבשורת אליהו, ומקווה בכל מאודך שתשבי יפתור כבר קושיות ובעיות. אתה מלא תקווה ומלא ייאוש, ויודע בתוך תוכך שאין הדבר תלוי אלא גם בך.
אבל אחרי שמונה ימים של חשבון נפש לאומי מלא מועקות, יום אחד בשנה כדאי לנער לרגע את שלב המסקנות ולחזור למקור; לרגע ההוא שבו עם ישראל נוצח והושפל, נרמס ונרצח. שואת ימי החורבן הייתה אלימה ואכזרית. היא כללה שפיכות דמים אינסופית ורב־גילית, אינוס ועבדות. נכון, זה קרה בעוד שלל הזדמנויות שניתנו בידי צוררינו לאורך השנים, אבל נקודת הזמן הקריטית ההיא שבה נשרף המכנה המשותף של כולנו, הייתה יריית הפתיחה לאלפיים שנות פורענות. שם איבדנו את ארצנו, את עצמאותנו ואת האפשרות הבסיסית לעמוד על נפשנו. הפילוג אולי התחיל קודם לכן, אבל הפיזור והקרע הגיאוגרפי הגורליים כל כך התחילו אז.
אכן, זכינו לחיות בדור שרואה את חבלי התיקון הכואבים והאופטימיים. את קיבוץ הגלויות, את החיבור המורכב ורב־הפנים. זה מרחיב לב, זה מצדיק חגיגות עצמאות כבירות, אבל הסיפור הזה עוד לא נגמר. עוד לא באמת סגרנו את כל הקצוות, עוד לא ריפאנו את הפצעים ולא התגברנו על הצלקות. חרפת עמנו טרם הוסרה, והלם הקרב הלאומי טרם טופל. בלי לוותר על חדוות השפע של דורנו, על שמחת הבנייה וההתרחבות, ראוי בתשעה באב להיזכר בפצע הפתוח שנפער ביום המר והנמהר ההוא. ואולי גם למצוא בעקבותיו סיבה מספקת לחכות בכל יום, שיבוא.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
