ההסכמים שנחתמו עם אש"ף ב־1993 היו אז סיבה אמיתית למסיבה, אך היום מספידים אותם אפילו בשמאל. ולמרות הכול, רוחם עדיין נושבת ומראה את הכיוון הרצוי: היפרדות
רוב האנשים אינם שוכחים היכן היו ברגעים החשובים בחיי המדינה הזאת. אני זוכר היטב היכן הייתי ביום שבו נחתם הסכם אוסלו המושמץ לפתע גם בידי השמאל. ב־13 בספטמבר 1993 לקחתי מונית למלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים כדי לחגוג את ההסכם עם פעילי שלום ישראלים ופלסטינים שהכרתי היטב. בסוף שנות השמונים ליוויתי מקרוב, בארץ ובאירופה, את המגעים הראשונים בין פעילי אש"ף בשטחים ובחו"ל ובין עמיתיהם מישראל. המפגשים היו אז אסורים על פי חוק. כמה מהישראלים שהיו אז אנשי ימין הפכו בינתיים לשמאלנים, והיו גם אנשי שמאל שהפכו לפעילי הימין הדוגמטי.
לאחד המפגשים הללו, בבודפשט בקיץ 1986, הגיע מתוניסיה איש בן 50 ונראה קצת אבוד בתוך ההמולה שהייתה סביבו. קראו לו מחמוד עבאס. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה צעירים ישראלים מול העיניים, ביניהם אנשי שכונות וקיבוצניקים פעילי מפ"ם. עבאס, לימים יו"ר הרשות הפלסטינית, הביא איתו למפגש את עימאד שקור, ערבי ישראלי שישב בכלא על עבירות ביטחוניות וגורש מהארץ. שקור תרגם לעברית את נאומו המתון להפליא של עבאס בפני הישראלים. איש כמובן לא סיקר את האירוע השולי הזה, אי שם בבודפשט, אבל כאשר שמעון פרס הלך להיפגש עם עבאס בפעם הראשונה באוסלו, שם חתמו השניים על טיוטת ההסכם – הוא לקח ממני את הנאום ולמד אותו בעל פה.
ב־13 בספטמבר, בדרכי לאמריקן קולוני, ראיתי את הצעירים הפלסטינים שרצים ברחובות העיר המזרחית כשדגלי אש"ף בידיהם. עד לאותו רגע אסור היה להניף אותם. נהג המונית הישראלי סינן קללה. הימין שנא את ההסכם הזה לא בגלל שהוא טוב או רע, אלא בגלל שהשמאל עשה אותו – פרס, יצחק רבין ויוסי ביילין. פעמים רבות חשבתי על מה שהיה קורה אילו בנימין נתניהו היה חותם על ההסכם עם יאסר ערפאת, כפי שמנחם בגין עשה את השלום עם מצרים, החזיר את כל סיני ופירק את היישובים בפתחת רפיח. אני בטוח שרוב ברור של הציבור – כל השמאל וחלקים גדולים בימין – היה מתייצב לצדו של נתניהו ואולי גם ההיסטוריה הייתה נראית היום שונה. בכל מקרה, נתניהו לא היה משלם בחייו על ההסכם, גם אם היה קטסטרופלי.
בקומה השנייה של המלון התכנסו מאות אנשים מחויכים ונרגשים. הישראלים והפלסטינים התחבקו אלה עם אלה. כאשר רבין וערפאת לחצו ידיים כולם מחאו כפיים, ורבים פרצו בבכי. לכולם נדמה היה שיונת השלום עפה מוושינגטון ונחתה על גג אמריקן קולוני.
אחווה ישראלית־פלסטינית כזו פגשתי רק שבע שנים מאוחר יותר, בז'נבה, כשנשלחתי לסקר את יוזמת השלום שעליה חתמו ביילין ויאסר עבד־רבו, היועץ המדיני של עבאס, שגם הוא נעלם בינתיים מהציבוריות הפלסטינית. אני משוכנע שאם אי פעם ייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים הוא יהיה מבוסס על היוזמה הזו בלבד, ורק אם ראש ממשלה פופולרי מהימין יאמץ אותה (אבל לא בטוח שיצליח ליישם אותה). מאז ז'נבה הקשר בין הישראלים והפלסטינים נותק כמעט לחלוטין. אין כמעט מפגשים בין הצדדים, ואם כן, אז באווירה קרה וחשדנית בלבד. היחס בין העמים הוא כמו בין אויבים מרים וכל עימות כמו השבוע בעזה רק מגביר את השנאה ואת חוסר התקווה.
איפה אבו־רחמה
אין טעם לעסוק שוב ושוב בשאלה מי הרס את הסכמי אוסלו. האם ישראל לא מילאה אחרי תנאי ההסכם והמשיכה לבנות ולעבות התנחלויות בעומק השטח? האם ערפאת והפלסטינים ראו בהסכם תמרון בדרך להחריב את הישות הציונית? אני אישית סבור כי המנהיגים הפלסטינים בשטחים, ביניהם פייסל חוסייני, סרי נוסייבה, סלאח זוחייקה (שהיה עורך העיתון 'א־שעב') ואחרים שאיתם הייתי בקשר טוב – באמת רצו שלום עם ישראל. אני לא בטוח לגבי הפלסטינים שהגיעו מתוניסיה, השתלטו על העסק וראו בטרור מורה דרך.
מה שבטוח, המדיניות הפלסטינית הייתה ונשארה מטומטמת מתחילתה ועד סופה דווקא בתוקף הנסיבות המיוחדות, הסביבתיות והפוליטיות. הפלסטינים היו צריכים לאמץ דרכי שלום ואי אלימות לאורך כל הדרך מאז 1967. אילו היו המנהיגים מקבלים את תוכנית האוטונומיה שהציע להם באי רצון בולט מנחם בגין במסגרת הסכם השלום עם מצרים, ואת ההצעות הנדיבות האחרות שהוצעו להם לאורך השנים – הייתה להם היום מדינה פלסטינית מודרנית ומשגשגת שהייתה מאיימת על הכלכלה הישראלית.
אילו הפלסטינים היו ידידותיים, אפילו למראית עין, הם יכלו להישען על העוצמה והיכולת של מדינת ישראל ושל העולם החופשי כולו שהיו מסייעים להם ברצון. המדינה הפלסטינית הייתה שמחה ומשוחררת מול ישראל שעסוקה ראשה ורובה בעניין הקיומי והביטחוני. אני זוכר שיחות שקיימנו בעבר עם פאיז אבו־רחמה, משפטן תושב עזה, איש אש"ף. אבו־רחמה התחנן לישות פלסטינית מפורזת שלא תצטרך להשקיע אגורה אחת בנשק ובמלחמות חסרות סיכוי מול ישראל, אלא רק בחינוך, תיירות, איכות הסביבה ופיננסים. איפה אבו־רחמה ואיפה עזה שעליה חלם, זו שמקימה קניונים ענקיים ובתי מלון לאורך החוף היפהפה וגונבת לאילת את כל הישראלים והתיירים מחו"ל?
ובכל זאת, אנחנו ממהרים להכריז שהסכמי אוסלו הלכו לעולמם, אבל צריכים להודות שרוח אוסלו עדיין קיימת ומפעמת בשטח, וטוב שכך. העיקרון מאחורי ההסכמים נכון. הם מפרידים בין שני העמים. בזכות אוסלו אנחנו לא בעזה, וגם לא ברמאללה, בג'נין ובחברון הערבית. אנחנו לא מנהלים את ענייני החינוך, הבריאות, הרווחה והביוב של מיליוני פלסטינים. אין לנו משרדי ממשל צבאי מוקפים גדרות וחיילים, ואין יעדי טרור זמינים. הרשות הפלסטינית מטפלת בתושבים שלה בדרכיה (המושחתות, יש להודות) והמשטרה הפלסטינית עוסקת בחוק ומסייעת לישראל להילחם בטרור.
זה צריך להיות הכיוון: הפרדה מוחלטת בין שתי מדינות, כולל השכונות הפלסטיניות הענקיות במזרח ירושלים. צר לי על כל שוחרי הריבונות שמבקשים לחזור לימי השליטה הקשים ההם על מיליוני הפלסטינים, מה שעל הדרך עלול לחסל את המדינה היהודית ואת הפרויקט הציוני בהגדרה. השבוע הצטרף אליהם גם חבר הכנסת איתן כבל ממפלגת העבודה. כבל הציג תזה מבולבלת שנועדה לספח באופן חד־צדדי את גושי ההתיישבות ולייבש את ההתנחלויות האחרות, אבל הוא לא ידע לומר מה יהיה המעמד של אלפי התושבים הפלסטינים שהוא עומד לצרף אלינו באותה הזדמנות.
המאמר שפרסם כבל ב'הארץ' עורר תסיסה בעבודה והיו ששמחו על הוויכוח שמעורר סוף סוף עניין במפלגה. הבעיה היא שוויכוח אידיאולוגי יכול לחזק מפלגה גדולה ויציבה, אך ויכוח במפלגה קטנה ומתפוררת, רק מחריף את המצב. כבל כתב את המאמר שלו מתוך תסכול. זו דרכו השגויה להתחבר לימין המצליח (והטועה) ולבעוט בעמדות המדיניות שעליהן התבססה מפלגת העבודה עד היום.
השבוע פגשתי בכנסת את פעילי הריבונות, חברי מרכז הליכוד נתן אנגלסמן ושבח שטרן. דיברתי איתם על כבל ועל חבר הכנסת נחמן שי (עבודה), שהצהיר בעמודים אלה כי השמאלנות שלו היא "כתם". השניים חייכו בסיפוק כמו שני כונסי נכסים שבאו לקנות פשיטת רגל עמוקה במיוחד.
