כמו כל סיפור ישיבתי טוב, הוא מתחיל בבית המדרש. בבית המדרש, תופתעו לשמוע, יש ספרים. המון ספרים. ומה שחשוב לענייננו – הם לא כל הזמן במקום. כלומר, יש בחורי ישיבה שפשוט לא מחזירים בסוף הלימוד את הספרים שהם השתמשו בהם למדף המיועד, אלא משאירים אותם על הסטנדר או על השולחן. לאורך שנותיי בישיבה רבים ניסו לשנות את המצב: נאמו בחדר האוכל, כתבו בעלון הישיבתי, הביאו מקורות שמוכיחים שמי שלא מחזיר ספר למקום עובר על שלושה לאווים מדאורייתא ועוד ארבעה מדרבנן בכפוף לתנאי המבצע. אבל למרבה ההפתעה, שום דבר לא עזר. הרי לא מדובר על שכנוע אלא על תשומת לב, ולא קל לעקור הרגלים בלתי מודעים.
אשר על כן, יש בישיבה תורנים בכל יום שישי בצהריים, שתפקידם לעבור בבית המדרש, להחזיר את כל הספרים הציבוריים למדפים שמהם הם נלקחו, ולפנות את כל הספרים האישיים (ויתר החפצים) לעגלת האבדות. בית המדרש מסודר לקראת שבת והכול טוב ויפה, עד שבשבת אחר הצהריים הספרים מתחילים לטפטף בחזרה לשולחנות עד ליום שישי הבא. זה גלגל החיים שהסתובב יפה למדי עד כה.
לאחרונה נתלה שלט מאיר עיניים על לוח המודעות: האחראי החליט על שינוי בנהלי התורנות. מעכשיו מי שהספרים שלו יימצאו בעגלת האבדות מספר פעמים, יהיה תורן יותר פעמים. הנימוק: בניגוד לתורנויות אחרות (כמו הגשת האוכל בשבת ושטיפת הכלים), פה מדובר בתורנות שבכלל לא הכרחית; אם כולם יחזירו את הספרים למקום, נוכל לבטל את התורנות. לא מדובר בענישה אלא בתוצאה טבעית, ולכן מתבקש שאלה שמבלגנים יצטרכו לשאת באחריות.
עמדתי מול השלט ואמרתי לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא: לא יאומן כמה רעיון יכול להיות גם הגיוני וגם מטופש.
למה מטופש, הם שאלו, ואני התחלתי לנמק:
- בואו לא נעמיד פנים ש"זו לא ענישה אלא תוצאה טבעית". זו בהחלט ענישה. תוצאה טבעית היא למשל: "לא החזרת את הספרים למקום ועכשיו פינו אותם ואתה לא מוצא אותם", להוסיף לאנשים משימה בגלל שבשבוע שעבר הם לא התנהגו כמו שצריך זו בחירה ששמה אותך במקום של האיש הרע, זה שמנהל רשימות ומנסה לחנך את החברים שלו.
- האחראי מוסיף לעצמו משימה כבדה למדי: מיד אחרי הפינוי לרוץ לרשום את כל השמות שמתנוססים על ספרים. אם הוא יחכה למוצאי שבת, או אפילו יתעכב כמה שעות, אנשים עלולים בינתיים להיזכר שהספרים שלהם בעגלה ולקחת אותם בזמן קריב, וכך הם אמנם הכבידו על התורנים של השבוע ובכל זאת לא ישלמו את המחיר, שזה לגמרי לא הוגן.
- בנוסף לחובה להחזיר ספרים למקום, הישיבה גם חוזרת ומפצירה באנשים לרשום שם על הספרים שלהם. לא צריך להיות גאון כדי להניח שמי שלא ממלא את הכלל הראשון עשוי בסבירות גבוהה לחפף גם בשני, ושוב הענשנו רק את משאירי הספרים שהיו מספיק אחראיים כדי לכתוב שם.
- שלא לדבר על אנשים שמשאירים על השולחן ספרים של בית המדרש. הם פושעים פעמיים, ולמרות זאת לא ייענשו אפילו פעם אחת, כי מאיפה לך לדעת מי לא החזיר למקום את החומש הזה.
- ולבסוף, הטרגדיה הקשה ביותר – שלמה הצדיק השאיל את הכוזרי שלו לנתנאל הרחפן. נתנאל לא מחזיר למקום, ושלמה יצטרך להיות תורן. זו תורה וזו שכרה.
לא הלכתי לחפש את האחראי כדי לומר לו את כל המגילה הזו, והתגברתי גם על הפיתוי להשאיר את הספרים על השולחן בשבת האחרונה של הזמן, שהרי כבר לא אצטרך לשלם שום מחיר. במקום זאת הלכתי וכתבתי את זה ברשת, כדי לדבר על תופעה אוניברסלית: תכנון שמגיע מלמעלה, ומנסה לסדר את החברה ולפתור את הבעיות, דרך רעיונות שנראים כל כך הגיוניים עד שיורדים לפרטים הקטנים ומבינים שהם בעצם יביאו יותר נזק מתועלת.
כמובן, אפשר להתייעל ואפשר להתקדם, אבל לעתים קרובות המצב הנוכחי עובד בסך הכול, ולא צריך לנסות להמציא את הגלגל מחדש. המציאו אותו פעם אחת והוא עובד יופי.
