"מהלניניזם של יערי נשאר רק מס שפתיים; הוא אימץ במלואה את התורה של טבנקין- תורת הזאב בעור של כבש- הימין המחופש לשמאל. אני וחברי ניסינו להציל את מפ"ם מהסטייה הזאת ימינה… כשהמפלגה הוציאה אותנו, היא הוציאה עצמה מהשמאל. היא הפכה לווריאציה תפלה של מפא"י. בקרוב נראה אותה בקואליציה… ועד הבחירות הבאות מפ"ם כבר תיבלע בתוך מפא"י, ולא נודע כי באה אל קרבה".
את הדברים האלו, המופיעים ב"ספר האדום" של אסף ענברי, אמר ד"ר משה סנה בדיון שהתפתח בתוך מפ"ם (מפלגת הפועלים מאוחדת), בינו לבין מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי. הוויכוח היה על מידת הנאמנות לבריה"מ, אשר עמדה למבחן בראשית שנות החמישים בפרשת "משפט הרופאים". זוהי פרשה שבמסגרתה נרקמה עלילת דם נגד רופאים יהודים בבריה"מ, שכביכול זממו להרעיל את ראשי ההנהגה הסובייטית.
"ראשי מפא"י תקפו את בריה"מ מעל דוכן הכנסת", מתאר ענברי בספרו. יערי וטבנקין התחמקו מלעסוק במשפט באופן ישיר וזכו ללעג מצדו של בן גוריון אשר כתב ב"דבר": "הלב נכמר למראה מאמציו [של יערי] להכחיש את הסתירה בין הציונות לסטלינזם… ואילו סנה לא התחמק. הוא דרש ממפ"ם להביע אמון מלאה בהרשעתם של הרופאים". לאחר מותו של סטאלין זיכו את הרופאים מכל אשמה.
זהו אם כן הרקע לקרע שנוצר בתוך מפ"ם, כאשר אגף אחד פנה לאנטי־ציונות והאגף השני נותר בתפיסה ציונית סוציאליסטית. ואחרי ההקדמה הזו יש לברר מה עלה בגורל הנבואה של משה סנה, אשר חזה כי "עד הבחירות הבאות מפ"ם כבר תיבלע בתוך מפא"י, ולא נודע כי באה אל קרבה". ואין מדובר כאן בניתוח ספרותי לספרו המרתק והקולח של אסף ענברי, אלא בבחינה היסטורית אשר יש לה השלכות לימים אלה ולבחירות שיערכו בחורף הקרוב.
במלים פשוטות יותר אפשר לשאול, מי נבלע בתוך מי? לכאורה, התשובה לכך הופיעה באיחוד שהיה בבחירות לכנסת ה־23 שבהן הוקמה הרשימה "העבודה-גשר-מרצ". יתרה מכך גם התיאור הציורי של סנה, "ולא נודע כי באה אל קרבה", התממש במספר המנדטים (שבעה) שהתקבל מהאיחוד. נראה אם כן שמשה סנה, הנואם המחונן של מפ"ם, דייק בנבואתו, אולם הדברים נכונים רק במישור הפוליטי. מבחינה אידיאולוגית התרחש תהליך הפוך בדיוק ממה שאמר סנה, ולא רק שמפ"ם היא שבלעה את מפא"י, מפ"ם גם זנחה את עמדותיה הציוניות.
דוגמא לשינוי המהותי והיסודי שעברו שתי המפלגות הללו עולה מספרה של ההיסטוריונית אביבה חלמיש "מאיר יערי – האדמו"ר ממרחביה": "השאלה העיקרית שעמדה להכרעת הבוחר [בבחירות הראשונות של המדינה שנערכו ב- 1949] הייתה אם להמשיך במלחמה [השחרור] או לחתור …לחתימה על הסכמים שישַמרו את הגבולות כפי שהם. מפ"ם קראה להמשיך ולכבוש את כל שטחה של ארץ ישראל; מפא"י קראה להגיע להסדרי שלום על בסיס השטח שנכבש עד אז (אם כי בנאומיו רמז בן גוריון: 'עוד ידינו נטויה')…".
גם אחרי מלחמת ששת הימים, עדיין בוטאה תמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה במפא"י, כפי שתיאר יוסי ביילין בספרו "מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום כיפור". הבולטים מבין התומכים היו חברי "אחדות העבודה", שפרשו ממפ"ם, ובהם יצחק טבנקין שטען כי "אין שום אמת ואין שום תקווה של שלום. השטחים האלה, לא הם חסרים לערבים בשביל לעשות איתנו שלום…".
הגדיל לדרוש חבר "אחדות העבודה" ובנו של הסופר חיים ברנר, אורי ברנר, מי שהחליף את יגאל אלון בפיקוד על הפלמ"ח במלחמת השחרור, שאמר: "איזה ביטחון יש ב[נהר ה]ירדן? הפגזים עפים מעליו… אנחנו מתייחסים אליו כאל גבול. הוא מחסום בשבילנו… צה"ל היה יכול לגמור אותו [טרור הפת"ח], אבל המעצורים האלה שהירדן הם גבול הם מעצורים פסיכולוגיים-פוליטיים… אז היום אנחנו מחנכים שהגלעד לא שייך לנו. אבל בעוד 10 שנים כאשר נשב שם…".
התפיסה המדינית הרווחת כיום בקרב הנמנים עם שתי ממשיכות דרכן של מפלגות אלו (מר"ץ – של מפ"ם, והעבודה – של מפא"י) ובקרב תומכיהן, דוגלת בחלוקת הארץ ובוויתור על השטחים שלא הושגו במלחמת השחרור אלא במלחמת ששת הימים.
באופן אירוני ופנטסטי מה שהתרחש הוא התהליך הבא: מפ"ם ומפא"י נבלעו, מבחינה רעיונית, ע"י מפלגתו של משה סנה שפרש ממפ"ם והצטרף למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית). אולם לתאר תהליך זה כך יהיה פשטני וחוטא לאמת. בשנות השישים פרש סנה ממק"י על רקע האנטי־ציונות שלה, אך המגמות האנטי־ציוניות שבגינן פרש, השתלטו על כל השמאל היום.
המגמות הללו חדרו, לא רק אל השמאל הציוני, אלא הן גם הפכו מקובלות על נחלת ז'בוטינסקי, אותה שכונה ידועה בבנימינה. אחד מבוגרי השכונה, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, כתב ברבעון "ליברל" מאמר ובו הוא תוהה "האם נגזר עלינו להיות מדינה כובשת, השולטת בכח צבאי על אוכלוסייה של מיליוני פלסטינים החיים תחת מכבש של גזירות, אפליות והגבלות…". עוד כותב אולמרט כי "אי אפשר לחולל כזה מהפך ובאותה עת להתמקד בבניית עוד כמה שכונות בהתנחלויות, תוך ניסיון לרסן את נוער הגבעות המתפרע נגד תושבים פלסטינים, מתוך כוונה להדליק את אש השנאה…".
בפרספקטיבה של שבעים שנים מהפילוג במפ"ם ניתן לומר שהתרחש במדינה תהליך מדאיג. הזרם, בראשותו של משה סנה, שהתפלג מהתנועה הציונית המרכזית, הסתנן אל תוך קרביה של הציונות תוך שהוא משתחרר מכל זיז ציוני בדרכו אל התהום.
ניתן לומר שעניין מהותי זה, של פרישה מהחזון הציוני, לא חזה ולא פילל אפילו משה סנה בנבואתו, ולא בטוח כלל שהוא אינו מתהפך בקברו, לנוכח השמות שמבצעים יורשיו במדינה.
כאמור, סקירה היסטורית זו נוגעת לימים אלה ולבחירות הקרובות, כאשר דנים בחיבורים בין מפלגות שמאל למפלגות ימניות לשעבר. התחרות בין המפלגות, מי נשמר יותר "מהסטייה הזאת ימינה" כלשונו של סנה, מלמדת כי מערכת הבחירות הקרובה היא קרב מאסף על המשך החזון הציוני.
