"סקרנות היא ליבו של מקצוע העיתונות", כתב גיל תמרי בהודעת ההבהרה שנאלץ להוציא אחרי שהתגנב לעיר מכה, שהכניסה אליה אסורה למי שאינם מוסלמים, ועורר בכך את כעסם של מאות מיליוני מאמינים. והוא צודק במאת האחוזים. לא רק ביחס למקצוע העיתונות, אלא ביחס לתרבות המערבית כולה. תרבות שבשנים האחרונות בחרה להעמיד בראש ההנהגה הפוליטית שלה כמות חסרת תקדים של עיתונאים (המצב בכנסת ישראל הנוכחית הוא חלק מתופעה בינלאומית רחבה הרבה יותר).
סקרנות היא מילה שקיימת במקורות יהודיים ותיקים רק בהקשר שלילי, "על חטא שחטאנו לפניך בסיקור עין", אך בעת החדשה הפכה לערך אנושי ראשון במעלה ולאחד המנועים העוצמתיים של הציביליזציה. טלסקופ החלל החדש של נאס"א ממחיש היטב אילו משאבים עצומים מושקעים כדי להביא את הסקרנות על סיפוקה (אחד מרכבי החלל התרים את מאדים אף נקרא בשם Curiosity). והיא אינה עוצרת, כמו במקרה של גיל תמרי, גם כשהדבר כרוך בחציית גבולות של אחרים.
זה קשור באופן עמוק גם לאירוע לחיצת היד שלא הייתה בין הנשיא ביידן ליובל דיין. לא לאירוע עצמו, שכל מה שאפשר היה לומר עליו כבר נאמר, אלא לסערה הציבורית הלא־פרופורציונלית שהתעוררה בעקבותיו. באותה שעה הייתי בארה"ב, ואנשים לא האמינו לי שכבר כמה ימים אנחנו אוכלים את הראש ברשתות סביב התקרית הזאת שאף אחד לא שמע עליה שם. זו לא סתם דינמיקה טיפשית של רשתות חברתיות, אלא תגובה טבעית למעשה של דיין שפגע עמוקות ברגשות. לא ברגשותיו של הנשיא, שהתמודד עם העניין יפה, אלא ברגשות התסכול של העולם המערבי מול כל מי שמציב בפניו מחסום. אותם רגשות שצפו בזמנו מול הדוגמנית לשעבר לינוי אברג'יל כשהופיעה להנחיית טקס הדלקת המשואות בכיסוי ראש. העולם המערבי ירא את הסוד, והוא לא בוחל באמצעים כדי לנסות לפוגג אותו. לא לחינם היצירה הקולנועית הבולטת של אורי זוהר נקראה בשם "מציצים", על שם חוף בעל שם זהה שעד לפני שנתיים התנוסס על קירותיו ציור של נערים המשרבבים את ראשיהם אל מלתחות הנשים. ההצצה, גם אם במנעד הפגיעות המיניות יש חמורות ממנה, היא הביטוי העמוק ביותר של חוסר הנכונות לקבל את הגבולות שאדם אחר מציב. של חוסר היכולת להיות נוכח במפגש שיש בו גם מרכיב של סוד.
אמונת ישראל, לעומת זאת, מושתתת כל כולה על היכולת להכיר בקיומו של סוד. כבר מן המפגש הראשון עם משה רבנו במעמד הסנה, והתנועה האינסטינקטיבית שלו, הכל כך לא מערבית, להסתיר את פניו כי ירא מהביט אל הא־לוהים. שווה להתעכב על המפגש הזה, כי הוא מתחיל מסוג מסוים של סקרנות, מן הרצון לראות מדוע לא יבער הסנה, ודווקא מתוך כך הוא מצביע על ההבדל בין התעניינות בריאה שהיא ההפך מאדישות, לבין סקרנות דורסנית, הרסנית. "רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת".
פעולת החשיפה, שנחשבת לפסגת העשייה העיתונאית – כשהיא נעשית בלי כבוד לגבולות של מי שעומדים מולו, היא פעולה של רדוקציה. רידוד של האינסופיות שקיימת באדם, בחברה או בפולחן דתי וצמצומה לכדי מוצג קונקרטי־מוחשי, הא ותו לא: האדם הוא בסך הכול גוף, הכעבה שבעיר מכה היא בסך הכול אבן. והצורך להפעיל את הרדוקציה הזו על מי שסובב אותי ולהציג אותו ככלי נבוב שכל צפונותיו גלויים בפניי, נובע לא פעם מתחושת הריקנות שלי עצמי.
מן המקום הזה קשה עליי, באופן אישי, המחשבה לעלות אל הר הבית. שמא חלילה וחס אטעה לחשוב שאם דרכתי בו ברגליי וראיתי בעיניי אני יודע ומבין את סודותיו. ומשום כך מכל התיאורים האיומים של החורבן, הנורא ביותר בעיניי הוא של הנוכרים הנכנסים אל ההיכל, רואים את הכרובים המעורים זה בזה ומוציאים אותם לשוק. זה הרגע שבו נעלמת הביתיות. הרגע שבו מתפוגג הסוד. כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה.
