פרופ' אסעד גאנם תוקף את הרשימה הערבית המשותפת על הישגיה הדלים לכאורה. במאמרו האחרון ב"הארץ", קורא גאנם לשינוי האסטרטגיה הפוליטית ולארגון פעילות קולקטיבית של הציבור הערבי.
אך נדמה שהמאמר מסתיר אמת גדולה שכותב הטקסט מבקש לטשטשה. הקמתה של הרשימה המשותפת לקראת הבחירות לכנסת העשרים (2014) שיקפה לא רק התארגנות פוליטית מבנית-ארגונית שנועדה להתמודד עם יוזמת 'ישראל ביתנו' להעלאת אחוז החסימה, אלא גם תמורה רבת משמעות באסטרטגיה של הזרם המרכזי במנהיגות הערבית, בהובלת מפלגת חד"ש.
תמציתה של אסטרטגיה זו הייתה הסטת נקודת הכובד הרעיונית של הפוליטיקה הערבית משני מוקדי השיח המרכזיים שאפיינו אותה בעשורים האחרונים. האחד: החזון הלאומי-חילוני שהובילו מפלגת בל"ד והאינטלקטואלים הערבים. אלו, בוגרי מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל היו אמונים על כתיבת מסמכי החזון הערבי ב- 2006/7, אשר הציעו להמיר את הדמוקרטיה האתנית הישראלית במשטר דו-לאומי. והשני: החזון הדתי- אסלאמי שהובילה התנועה האסלאמית ובעיקרה הפלג הצפוני בהובלת השיח ראאד סלאח, שהשתמש במקומות הקדושים בירושלים כמנוף לגיוס תמיכה ציבורית.
שני המוקדים הללו גילמו סדר יום לעומתי ביחס לישראל ושיקפו חתירה לשינוי עמוק ביסודות הסדר הפוליטי-חברתי במדינה, המושתת על בכירות מעמד הקולקטיב היהודי. אותו קולקטיב המגדיר את המרחב הציבורי וקובע את חלוקת המשאבים הלאומיים.
הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה אמנם לא ביקשה לחסל את נוכחות שני המוקדים הללו, אולם העמידה להם חלופת ביניים חברתית. במרכזה, הוצב מאמץ להתמודד עם המצוקות החברתיות המעיקות על האוכלוסייה הפלסטינית, כפועל יוצא של חוסר השוויון החברתי-אזרחי.
בכך ביקשה הרשימה המשותפת להתחבר לשיח החברתי הכלל ישראלי שהפך דומיננטי החל ממחאת קיץ 2011. היא הגדירה למעשה אסטרטגיה ריאליסטית אשר המירה את החזונות האוטופיים של הזרם האסלאמי והזרם הלאומי לשינוי יסודי של הסדר הקיים בישראל. זאת על ידי יעדים פרקטיים ברי השגה המתכתבים עם מאוויי הציבור הערבי ומצוקותיו רבות השנים.
האסטרטגיה החברתית-אזרחית החדשה של הרשימה המשותפת פגשה את ממשלת נתניהו בנקודה בה שילוב המגזר הערבי בכלכלה הישראלית הפך נדבך חשוב במדיניותו. זאת כחלק מהניסיון לצמצם את נטל השכבות החלשות, בכללם החרדים והערבים, על כלכלת המדינה ולעודד את שילובם בהגדלת התוצר הלאומי. הדבר הוביל לשיתוף פעולה בין ח"כ איימן עודה ובין משרד האוצר והמשרד לשוויון חברתי. כך גובשה תכנית החומש למגזר הערבי, בעלות חסרת תקדים של 15 מיליארד שקלים. תוכנית שעלתה הרבה מעבר לכל הקצאה כספית בתכניות דומות שיזמו ממשלות עבר בישראל, לרבות ממשלת יצחק רבין.
מפגש האינטרסים בין המנהיגות הערבית ובין ממשלת נתניהו לא טשטש לחלוטין את השיח הלעומתי בין הממשלה וחברות הקואליציה מימין לבין המנהיגות הערבית. המציאות הביטחונית והמדינית הנוגעת למערכת הפלסטינית המשיכה להזין את המתח הגלוי. אבל מתחת לפני השטח הלך ונרקם דפוס של שיתוף פעולה בין יריבים. שיתוף דומה התקיים במקביל גם בין הרשות הפלסטינית לישראל, כאשר המתח הגלוי אפשר לשני הצדדים להסוות את הברית החדשה ולהימנע מלשלם את המחיר הפוליטי, כל אחד במחנהו, הכרוך בעצם קיומה.
מנקודת מבט זו, את הביקורת שמתח גאנם על הרשימה המשותפת, יש לפרש כקריאת תיגר פוליטית על המהלך האסטרטגי של עודה ומפלגתו, מצד ראשי המחנה הלאומי חילוני. זו ביקורת המבטאת חשש עמוק מפני עמעום פוליטיקת הזהויות של המיעוט הערבי. זו החותרת להעצמה פוליטית-לאומית של המיעוט הערבי בישראל, ברוח מסמך החזון של ועד ראשי הרשויות הערביות שגאנם היה ממנסחיו.
הקריאה של גאנם לשינוי האסטרטגיה הפוליטית של הרשימה המשותפת משקפת חרדה מפני מגמת ה'ישראליזציה' שמקופלת בתפיסתה. זהו ניסיון לתקוע מקלות בגלגלי שיתוף הפעולה הנרקם בינה ובין ישראל. המבוסס על ריכוך תפיסת החזיונות ועל התכנסות למרחב פרקטי של שותפות כלכלית המשרתת את יעדי שני הצדדים.
אלה המבקשים כעת להסיט את נקודת הכובד של הפוליטיקה הערבית חזרה לשיח הלאומי, צריכים להיות מודעים לזיקה ההדוקה הקיימת מבחינת הממשלה, בין הנכונות לקדם שילוב כלכלי של המגזר הערבי ובין תג המחיר הפוליטי הכרוך בכך. למגזר הערבי נפתח בעת הזו חלון הזדמנויות היסטורי לתיקון עיוותים אזרחיים, ולצמצום משמעותי של חוסר השוויון מול הקולקטיב היהודי. כלל לא בטוח שהאינטרס של גאנם והמחנה בו הוא נמנה, חופף לחלוטין את האינטרס של הציבור אותו הוא מתיימר לייצג.
