היום, כ"ו באייר, הוא יום השנה ה־55 לפרוץ מלחמת ששת הימים, שהרחיבה מאוד את גבולות המדינה, והרחיבה גם את הקרע הפנימי בתוכנו. סמוך לסיום המלחמה כבר חזרו בני כפר־עציון לקיבוצם, ומפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון צעד את צעדיו הראשונים. זה מפעל שמשתרע כיום ברוב שטחי יהודה ושומרון, ומכיל כחצי מיליון תושבים – הישג דמוגרפי מרשים.
אבל יש הבדל גדול בין אופיו של המפעל בשנותיו הראשונות, עד הקמת גוש אמונים, ובין אופיו בשנים הבאות. בשבע שנותיה הראשונות היה להתיישבות הקשר מדיני: היישובים עלו על הקרקע בהתאם לתוכנית מדינית מוגדרת, תוכנית אלון, שביקשה להשאיר בידי ישראל שטחים חשובים אסטרטגית ודלי אוכלוסייה פלסטינית (ההתיישבות בחברון הייתה יוצאת דופן). רק עם הקמת גוש אמונים החלה התיישבות בכל שטח אפשרי, בעדיפות לאזור גב ההר, למרות – ואולי בגלל – צפיפות האוכלוסייה הפלסטינית בו. העיקרון היחיד שעניין את מובילי המפעל ב־48 השנים שחלפו מאז היה "כמה שיותר יהודים על פני כמה שיותר שטח", וההקשר המדיני היחיד היה שלילי: לבלום כל אפשרות למדינה פלסטינית בעלת שטחים רצופים.
כיום, חצי מיליון התושבים היהודים פזורים בכל אזורי יו"ש כמעט – למעט האזורים שהוקצו בהסכם אוסלו לשליטה פלסטינית בלעדית. אך כגודל ההישג הדמוגרפי, כך גודל השוקת השבורה המדינית. איש, בימין ובשמאל, אינו מסוגל לשרטט עתיד מדיני ברור לשטחים האלה. הימין רוצה ריבונות ישראלית מלאה, אבל חושש שהדבר יאלץ אותו להעניק אזרחות לכל הפלסטינים, ובכך יסכן את אופייה היהודי של ישראל. השמאל רוצה הפרדה לשתי מדינות, אבל מתקשה לממש זאת בגלל הסירוב הפלסטיני להכיר במדינה יהודית, ובגלל הקושי לפנות רבבות מתיישבים יהודים מן השטחים שאמורים להיות בריבונותה של המדינה הפלסטינית.
באיחור נורא של 48 שנים מתברר שהקשר מדיני אינו מותרות. התיישבות שלא לפי תוכנית מדינית אינה הישג ציוני, והיא עלולה לסכן את עצם החזון הציוני. הרעיון שההתיישבות תקבע את גבולות המדינה היה נכון כשהמדינה היהודית הייתה חזון עתידי, ועוד לא היו לה גבולות. אפילו אז היו ויכוחים על הגיונם של גושי התיישבות. כשז'בוטינסקי התנגד להתיישבות באצבע הגליל הוא לא עשה זאת מתוך שנאת ההתיישבות, אלא במחשבה שהיישובים המבודדים לא יוכלו להתקיים לאורך זמן.
כשלמדינה כבר יש גבולות, והיא מבקשת לספח לעצמה שטחים נוספים, זה מעשה בעייתי מבחינה מדינית. הוא בעייתי עוד יותר כשהאזורים שמבקשים לספח לא מביאים בחשבון שיקולי דמוגרפיה קריטיים. מישהו חכם אמר פעם שלישראל יש שלושה יעדים אפשריים: מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית ושליטה בארץ ישראל השלמה. מתוכם היא יכולה לממש רק שניים. עליה להחליט על איזה יעד תוותר: היא יכולה לבחור בארץ ישראל ובזהות יהודית, ואז תצטרך לוותר על זהותה הדמוקרטית; לבחור בארץ ישראל ובזהות דמוקרטית, ולוותר על זהותה היהודית, או להישאר יהודית ודמוקרטית ולוותר על השליטה בארץ ישראל השלמה. זו הכרעה לא קלה, אבל אין ממנה מנוס. ואם צריך להכריע, נדמה שההכרעה ברורה: ישראל לא תוכל להתקיים כמדינה לא יהודית או לא דמוקרטית, אבל תוכל להתקיים בלי ארץ ישראל השלמה. היא כבר עשתה זאת בעבר.
מה עושים בפועל? לנוכח הסרבנות הפלסטינית, אין מנוס מהתפנות חד־צדדית לגבולות שהם בני הגנה מבחינה יהודית ודמוקרטית; היינו, שניתן לקיים בהם מדינה יהודית ודמוקרטית גם אם כל תושביהם הפלסטינים יסופחו ויקבלו אזרחות. צה"ל צריך להישאר באזורים שיפונו, עד שיקום פרטנר שיהיה מסוגל לקבל שליטה באזורים האלה תוך הבטחת ביטחון אמיתי לישראל.
הדברים אינם נכתבים בלב קל. הקושי להחריב את המפעל שבנו רבבות ישראלים בזיעת אפיהם, ואף במחיר דמים, הוא נורא. אבל המתנגדים חייבים לכל הפחות להציג חלופה ריאלית משלהם: מה ההקשר המדיני שבו אתם רואים את ישראל מצליחה לשלוט בארץ ישראל השלמה, וגם להישאר יהודית ודמוקרטית?
